סיורי גרפיטי בתל אביב התפתחות התחום, השלכות סביבתיות

סיורי גרפיטי ואומנות רחוב בתל אביב

סיורי גרפיטי בתל אביב מייצגים תופעה תיירותית חדשה יחסית.

בעשור האחרון הפכו הגרפיטי ואומנות הרחוב למוקדים תיירותיים צבעוניים ומרתקים, מושכי קהל תיירותי רב ומגוון.

קהל זה בא לראות תוצר אומנותי המשולב במגמה התיירותית המודרנית לחיפוש אחר ה"חיים האמתיים" ו"התושבים המקומיים" על חייהם האותנטיים בשכונות העיר ביום יום.

הוא אינו מסתפק עוד רק באתרי התיירות המוכרים והקונבנציונליים.

במקביל, התפתחה נישה תיירותית משגשגת, המתבטאת בסיורים מודרכים בעקבות אומנות רחוב ברחבי העולם כולו, וכן ברחובות תל אביב, בעיקר בשכונת פלורנטין בדרום העיר.

כיום מתקיימים המון סיורי גרפיטי ואומנות רחוב ברחבי תל אביב.

הנה כמה דוגמאות לסיורים כאלה:

סיור מחתרתי בעקבות הגרפיטי של פלורנטין! – של חברת גרפיטיול המעולה.
חותם אישי בסיור גרפיטי: סיור אותנטי כולל התנסות – שביל הגרפיטי
גרפיטיקידס: סיור אמנות רחוב ויצירה לילדים – Be Tel Aviv

גרפיטי הוא לא דבר חדש

כתובת הגרפיטי הראשונה נראתה כנראה כבר בתנ"ך, בספר דניאל מופיעה כתובת גרפיטי מסתורית על קיר. הכתובת האלוהית אומרת:
"מנא מנא תקל ופרסין" (דניאל, פרק ה' פסוק כה') כמסר למלך בבל, בלשאצר.

לאחר מכן בתקופת בית שני הופיעו כתובות גרפיטי ברחובות ירושלים נגד אחד מעשירי העיר כמחאה של מישהו שלא הוזמן לחתונה.

מאז עברו להן כמה שנים, גדלנו, התפתחנו והתקדמנו.

הפעילות האמנותית ברחוב התל אביבי החלה לצוץ סביב השנים 2002 – 2003 בעיקר במרכזה ובדרומה בדימויים שונים על קירות של בתים נטושים או על חומות.

מססמאות פשוטות, כתובות גרפיטי מורכבות, ועד קומפוזיציות צבעוניות מחושבות.

למרות המגוון בגודל, בצורת העבודה ובאיכותה, לכולן יש מכנה משותף – כולן בוצעו בהיחבא, מחוץ לחוק ובעיקר באזורים שעיניהן של המשטרה והעייריה פקוחות פחות.

אומנות הרחוב הישראלית התפתחה כז'אנר ייחודי המאמץ אלמנטים מסורתיים מעולם הגרפיטי אך גם מרחיב את גבולותיו.

מצד הצורה והתוכן דימוייה של אומנות הרחוב הישראלית מאתגרים כל תפיסה של אומנות עירונית קונבנציונלית.

הם משקפים חברה ותרבות שרבים בה חיים "על הקצה" על כן נוכחות בה טראומות המלחמות וחרדה כלכלית.

הרשויות - מה דעתן בנושא?

בישראל, על פי חוק העונשין סעיף 196:

"הכותב, מצייר, משרטט או חורט על מקרקעין של זולתו שלא כדין, או מדביק עליהם שלא כדין כל כתב או שלט, דינו – מאסר שנה אחת".

בתל אביב, על פי חוקי העירייה, ציורי קיר אמנותיים שלא לצרכי פרסום יידונו על ידי האגף לתרבות ולאמנותיות בעיריית תל-אביב-יפו.

עיריית תל-אביב-יפו מקיימת ועדה עירונית להצבת פסלים בעיר ולשילוב אמנות בבנייה.

הועדה דנה בהצבת יצירות אמנות ברחבי העיר, לטווחים קצרים וארוכים והיא אחראית גם ליזום פרויקטים חדשים ברחבי העיר בתחום האמנות החזותית.

זהו החוק ואלו הכללים.

כמו במקומות רבים אחרים, גם בתל-אביב אסור לצייר או לרסס על קירות הבניינים, דבר שעלול להוביל לקנס כספי או אפילו לעונש מאסר.

עם זאת, העירייה בדרך כלל מעלימה עין, לא פועלת נגד הציירים או המרססים וגם לא נוקטת צעדים למחיקת עבודותיהם.

שכן, האמנות שעל הקירות לא רק מושכת תיירים, אלא גם תורמת לתדמיתה של העיר ומעלה את ערכן של שכונות מוחלשות.

קיימת מעיין הסכמה שבשתיקה, שבאזורים נידחים בדרום העיר או על-גבי מחסנים ישנים וקירות מוזנחים, ניתן לצייר. כך הופכת היצירה או המחאה לסוג של אמנות, שמייפה את המקום .

יעל שפירא, מה"סיירת", אף טוענת ש"בניגוד לערי עולם אחרות, בתל אביב יש סובלנות גבוהה יחסית.

העירייה יודעת שהאמנות האורבנית היא חוזקה תרבותית ותיירותית ולכן לא עושה מאמצים מיוחדים למחוק עבודות ואפילו מחבקת את האמנות."

סיורי גרפיטי בתל אביב

בשנת 2009, כהמשך לפעילות האומנותית של יריד האומנות "צבע טרי" החליטו חלק ממפיקי התערוכה לערוך סיורי אומנות בתל אביב.

הם יזמו סיורי אומנות רחוב וסיורי חממות אומנים.

הסיורים בעקבות אומנות הרחוב התמלאו במהירות והדרישה לסיורים נוספים רק הלכה וגברה.
בתחילת 2013 פתחה יעל ניר את "הסיירת: סיורי אמנות"- "סיורי עומק לאנשים שמתעניינים באמנות ומותאמים לסביבה שבה אנחנו חיים".
סיור הדגל של "הסיירת" הוא "סיור גרפיטי ואמנות רחוב בתל אביב", שנערך בפועל ברחובות פלורנטין, נווה צדק וקריית המלאכה.

הדיון הער סביב עצם קיומם של סיורים אלה עולה מן הכתובים, אך בא לביטוי בעיקר במדיה העיתונאית ועדיין לא כמחקר אקדמי.

הקונפליקט בין האמנים למדריכי הסיורים הוא רק אחד מסדרה ארוכה של חיכוכים שמעוררת תעשיית תיירות זו.

השגשוג של הסיורים בעיצומו, מאות תיירים ומבקרים צועדים ברחובות ובשכונות בכל יום, אך לא כולם מרוצים מכך.

לא רק האמנים, גם רבים מן הדיירים בשכונות הללו לא אוהבים את קבוצות המבקרים שמסיירות ברחובות, את התיירים שמצלמים בלי הפסקה ואת המדריכים שמשתמשים במערכות הגברה.

האמנים הוותיקים מוחים על האינפלציה בציירים, בכתובות ובפעילות שאינה ברמה אחידה.

העירייה מצידה מחזיקה כרגיל את שני קצות המקל – מעודדת תיירות גרפיטי מצד אחד ומתחבטת כביכול איך לנהוג בפעילות הלא חוקית של הצביעה והכתיבה שפורחת בשכונה.

"הסיורים" כמוקדי עלייה לרגל

ניתן היה לחשוב כי העמדות החיוביות בנוגע לסיורי הרחוב התיירותיים בעקבות אומנות רחוב יתרכזו סביב התועלת הכספית שהם מניבים.

אך לא כך הוא פני הדברים.

לעמדות החיוביות נימוקים רבים ומגוונים.

אין להקל ראש בתוספת הכלכלית הנובעת מהמוני התיירים המגיעים לשכונות בכדי להתרשם מהקירות המציירים אך לא בכך מסתכמים הדברים.

מצד האומנים – זוהי הזדמנות לחשיפה. הם אומנם בוחרים להישאר לעיתים אנונימיים, אך היצירה שלהם זוכה לחשיפה נרחבת וכך להגיע לכדי הצגה בתערוכות ובגלריות, ואף להזמנה לצייר ברחבי העולם. יש אפילו הטוענים כי ישנם אומנים, בעיקר מה "דור החדש" שמציירים בכוונה בתוואי המסלול של הסיורים על מנת להיחשף לקהל רחב ככל האפשר.

העמדה החיובית שמביעים מדריכי הסיורים ומפעילי התיירות לסוגיהם ברורה מאליה. זהו תחום תיירותי משגשג, הפותח בפני העוסקים בתיירות עולם עשיר של מוצרים תיירותיים מניבים.

עמדתם החיובית של תושבי השכונות ובעלי העסקים בהן מתמקדת הן בצד האסתטי של האומנות והן בצידה הכלכלי של תופעת הסיורים.

אומנות רחוב מטבעה נוצרת בשכונות מוזנחות ועניות, בשולי העיר ויש הרואים באומנות הרחוב דרך לייפות ולהכניס חיים בנוף החרב של שכונות אלו.

עם זאת אי אפשר להתעלם מהיתרון הכלכלי שמפיק מי שיכול מבין בעלי העסקים בשכונה מסיורים אלו.

נכון הוא שרוב העסקים אינם כאלה שיכולים להפיק רווח מקבוצת תיירים המסיירת ברחוב כגון מרפדיות מוסכים וחניות סיטונאיות למוצרי תעשיה.

אך בתי הקפה, המסעדות, הפאבים וכדומה אכן מדווחים על עליה משמעותית בכמות התיירים המגיעים לשכונה.

יש ביניהם כאלה שיוצרים עסקאות עם מדריכי הסיורים שיביאו את התיירים אליהם ובכך מגדילים את נפח ההכנסות שלהם.

העמדה החיובית המעניינת ביותר היא כמובן של הרשויות, ובראשן עיריית תל אביב.

על פניו אמורה העירייה לפעול על פי החוק במדינה האוסר על ונדליזם וגרפיטי, ועל פי הכללים שהיא עצמה קבעה ליצירה במרחב הציבורי (אישור ועדת פסלים מטעם העיריה).

בפועל היא עוצמת עין, מעודדת את אומנות הרחוב ואת הסיורים בעקבותיה ואף מוציאה סיורים רבים מטעמה.

מצד שני

ניתן היה לחשוב, לאור השגשוג והפריחה של הסיורים בעקבות אומנות הרחוב שעמדת בעלי העניין בנוגע אליהם תהיה בעיקרה חיובית.

לסיורים פנים חיוביים רבים.

הם תורמים להתפתחות השכונה, לחשיפת האומנים בפני קהלים רחבים, למוצר תיירותי שרבים מתפרנסים ממנו ישירות ובעקיפין. הם מציירים עניין וידע ציבורי בתחום אומנותי חדש, עדכני ופורץ דרך הטומן בחובו אלמנטים של תודעה ציבורית ומסר חברתי.

למרות זאת הסיורים הללו מייצרים גם התנגדות רחבה בקרב כלל בעלי העניין בתחום.

למעשה ניתן לומר, שבאופן פרדוקסלי, המנוגד לחלוטין לשגשוג התחום, קל יותר היה להבחין בשלל ההתנגדויות של בעלי העניין מאשר במצדדים.

האומנים:

רבים מהאומנים מתנגדים לסיורים אלו. התנגדות זו נובעת מסיבות שונות.

לטענתם זה הביא לאינפלציה בעבודות על הקירות שחלקן אינו "איכותי", בנוסף הם טוענים כי רבים מהמדריכים אינם מקצועיים דיים. המדריכים מעבירים מידע שאינו נכון, חושפים את זהותם ואת סיפור חייהם של האומנים בפני כל אדם.

בנוסף הם טוענים שעצם עריכת הסיורים והפיכת הגרפיטי ואומנות הרחוב למיינסטרים למעשה מנוגדת לרוח האומנות הזו ולמסר החתרני שהיא אמורה להעביר לקהל.

התנגדות משמעותית נוספת שעולה מצד האמנים מתבטאת בתחושתם ש"עושים עליהם כסף". לטענתם מדריכי הסיורים למעשה מרוויחים הון מהצגת עבודותיהם בסיורים ואילו הם אינם מקבלים תשלום או אפילו הכרה רשמית בעבור הצגת עבודותיהם. (במאמר מוסגר יש לציין כי הרבה מהאומנים, על אף הסתייגויותיהם, מעבירים בעצמם סיורי אומנות רחוב).

המדריכים:

מדריכי הסיורים ומפעילי התיירות מן הסתם אינם מביעים התנגדות לסיורים.
לעומת זו הם מתעמתים עם האומנים המתנגדים בעיקר בטענה שזהו מרחב ציבורי ועל כן אין לאומנים זכות לבוא בטענות לסיירים.
מבחינתם הם אף תורמים לאומנים בחשיפה נרחבת שלא היו זוכים לה בדרך אחרת.

התושבים:

בעלי העסקים והתושבים בשכונות המסויירות לעייפה נוטים להביע מורת רוח רבה הן מאומנות הרחוב עצמה, והן מהסיורים בעקבותיה. מבחינת חלק מבעלי החנויות זהו ונדליזם שהורס את רכושם הפרטי והסיורים נותנים לכך לגיטימציה ומעצימים את הנזק.

גם בקרב תושבים רבים בשכונה קיימת התנגדות לתופעה ולתוצאותיה.

אמירה זו מובילה לתחום כאוב נוסף הבא לביטוי בכך שבשנים האחרונות השכונה עוברת תהליך מואץ של ג'נטריפיקציה (מעבר אוכלוסייה מהמעמד הבינוני והגבוה לשכונות חלשות במרכזי ערים, תוך שינוי אופי השכונה) שאינו בהכרח פועל לטובתם.

עמדת הרשויות

מטבע הדברים, קשה מאוד להשיג את עמדת הרשויות בתל אביב. כמעט אף אחד לא מוכן להביע עמדה נחרצת בנושא. העמדה הרשמית תומכת בחוק האוסר גרפיטי והשחתת רכוש ציבורי. מבחינת העירייה כל הרוצה להציג עבודה ברחוב חייב לעבור את אישורה של ועדת הפסלים ולפעול על פי הנחיותיה. מאידך, אלה העוסקים בתחום התיירות בעירייה, מעודדים תחום מניב זה , תומכים באומנות הרחוב ובסיורים המתגמלים בעקבותיה, אך גם הם אינם מוכנים להתייחס בפומבי לשאלת אי החוקיות של התחום וטוענים כי זה לא בתחום עיסוקם.

בתכלס:

באופן תואם להיות אומנות הרחוב והגרפיטי עולם מסקרן, לעתים אפל, שנוי במחלוקת, מייפה ומכער בו זמנית, יצירתי ומתריס אך גם תוסס צבעוני ומלהיב, כך גם דברי בעלי העניין בתחום זה משקפים מגוון נרחב של עמדות.

בתוך החלוקה הגסה של העמדות ל"בעד" ו"נגד" ניתן למצוא שלל היבטים לכל אחת מהעמדות, בהתאם לאינטרס הדובר. בפועל, נראה כי המסקנה המרכזית הינה שהעמדות השונות והמגוונות בטלות בשישים אל מול המציאות שבה כל המעורבים בדבר מרוויחים מאומנות הרחוב עצמה ומהסיורים בעקבותיה ועל כן דעותיהם ועמדותיהם הדואליות הופכות לחסרות משמעות.

גרפיטי ואומנות רחוב מהווים אבן שואבת לתיירות.

כך ברחבי העולם וכך בשכונות תל אביב. העניין ההולך וגובר בתחום מסיט את דעות הנגד, את האלמנט הלא חוקי, את הוונדליזם והפגיעה ברכוש פרטי וציבורי אל עבר פינה נידחת בתודעה של כלל המעורבים, אשר מודעים אליה, לעתים מוחים עליה, אך בפועל עוצמים את עיניהם ומאפשרים למציאות להכתיב את הכללים.

כפי שעולה מהספרות, גרפיטי ואמונות רחוב נתפסים כממתגים עיר כיצירתית, מעניינת ועכשווית. ככאלה הם מהווים גורם מושך תיירות באופן כללי, ומהווים אטרקציה תיירותית דווקא בשכונות הפחות מפותחות בפרט.

תל אביב והעומדים בראשה אינם יכולים להתעלם מעובדות אלה ועל כן על אף אי החוקיות והאמביוולנטיות ביחס הרשויות הם מעודדים נישה תיירותית זו בכל הכלים העומדים לרשותם.

תיירות חדשה

הביקוש התיירותי ל"תיירות חדשה" המתמקדת בשולי העיר, בחיים האמתיים בה, בתושבים בשכונות המרוחקות מהמרכזים התיירותיים וכן בהעמקה חווייתית אותנטית בעולמות תוכן שונים מהווה בסיס איתן להקמת שפע חברות העוסקות בתחום ולמדריכי תיירות המציעים סיורים בעקבות אומנות רחוב בערי העולם ובתל אביב .

האומנים העוסקים בתחום אומנם מביעים שלל התנגדויות לתופעת הסיורים אך כפי שעלה ממחקר זה, רבים מהם משתפים פעולה עימם. בין אם בציור מכוון בתוואי הסיורים, במתן מענה לשאלות מדריכי הסיורים תוך כדי עבודתם, ועד כדי עריכת סיורי אומנות רחוב בעצמם. ניכר כי האומנים מבינים את אפקט החשיפה האדיר שמקבלת היצירה שלהם ואת היתרונות הרבים שבשילוב אומנות ותיירות ועל כן לוקחים חלק, פעיל יותר או פחות, בתעשייה משגשגת זו.

בהתאם לעולה מהספרות, שכונות עניות בשולי העיר בהן מתפתחת סצנת אומנות רחוב עוברות לעיתים קרובות ג'נטריפיקציה מואצת התפתחות זו לא בהכרח מיטיבה עם התושבים המקומיים. גם בשכונת פלורנטין בתל אביב ניתן לראות תהליך זה. עובדה זו, יחד עם העומס התיירותי ברחובות השכונה, התחושה של חלק מהתושבים של "חיה בספארי" או "ניצבים בתפאורה" כל אלה מעלים את השאלה האם זה אכן תורם לשכונה ולתושבים בה.

על אף התועלות הכלכליות הנגזרות מנישה תיירותית זו, נראה כי קיים בה גם אלמנט של ניצול, של שימוש לרעה בסביבות חיים מסוימות ושל היבטים נוספים הדורשים חקירה וניתוח מעמיק תחת הכותרת של גאוגרפיה מוסרית.

העיר העכשווית לא רק העבירה את השליטה בעולם התרבות והיצירה מידי הריבון לידי התושבים, אלא הובילה למעשה למידה של הפקרת המרחב הציבורי, לעידוד (או לפחות עצימת עיניים) מעשים שאינם חוקיים ומכאן המרחק לפגיעה באזרח המקומי אינו רב.