בעקבות רוכבי האופניים
איך הגעתי למעיינות עין ג'ונס?
מה זה ואיפה זה??
אז אריק שלי רוכב אופניים. הוא משתייך לקבוצת רוכבים משובחת, רובה מהקיבוץ שלי לשעבר (וכוללת גם את אח שלי האלוף).
ולמה אני מספרת את זה?
כי בזכות הקבוצה הזו, הוא מגיע לפינות חמד שאיש עוד לא ראה. (כמעט..) ובעקבותיו גם אני.
כמעט מכל רכיבה הוא חוזר עם איזה נקודה חדשה, שהוא חייב לקחת אותי אליה.
אז נכון שיש כאלה שאי אפשר להגיע אליהן ברגל או באוטו, אבל להרבה כן. וככה, אנחנו חוזרים יחד אל המקומות הנהדרים הללו.
הטיול האחרון שלנו היה למעשה "בעקבות רוכבי האופניים".
היעד הסופי היה עין ג'ונס. מעינות חמים ליד חמת גדר. יום קודם הרוכבים רכבו לשם והסיפורים ששמענו חייבו אותנו להגיע לשם. ומהר!
היות וזה מקום קטן, לא מוסדר (ולא נקי.. אבל זה בהמשך) והיות ואני אוהבת בטבע להיות עם הטבע ולא עם המוני מטיילים אחרים, הקדמנו קום ויצאנו ממש מוקדם צפונה.
מי שמקדים קום חייב קפה
קצת אחרי צומת אפק נזכרתי שבטיול אחר עצרנו בבית קפה נהדר בצומת הסוללים, כזה שכל קבוצות הרוכבים והרצים מהאזור עוצרים בו. זה אומנם הוציא אותנו לכמה דקות מהמסלול אבל בא לי לעצור שם שוב.
זהו אחד מהמקומות המומלצים ביותר בעמק יזרעאל לעצור בו.
קראוון, מעוטר בגרפיטי מרהיב, שיושב מול נוף עוצר נשימה, מרחבים ואויר פתוח.
מנהלים אותו זוג מקסים, סמדר וירון, והוא פתוח במהלך השבוע משעות הבוקר המוקדמות ועד הצהרים ובסופש"ים עד הערב.
היות והיה מוקדם, ועוד לא עמוס, סמדר שמה לב שאני מצלמת לה את כל המתחם ושאלה למה.
סיפרתי על עצמי ועל הבלוג שלי, מיד הבנו שיש לנו כל כך הרבה במשותף ושמשהו אנחנו חייבות לעשות יחד. ועוד נעשה.
בינתיים ישבנו לקפה מעולה, מול נוף וטבע.
נהנינו מכל רגע.
זאת היתה התחלה כל כך מענגת, שכבר היה ברור שהיום הזה הולך להיות משהו מיוחד.
צבעוניות נהדרת המשתלבת עם הנוף ועם האווירה
להשלמת החוויה
מציעה להפעיל את הרמקולים, ולהכנס לאווירה עם הביצוע הנהדר של קרולינה לשיר "צל עץ תמר" אשר ליווה אותי במהלך היום הזה כולו. (תודה למיכל בן ארי מנור הנהדרת על ה"פטנט" שלה לשלב שיר בפוסט).
הקצינים הסורים ידעו לחיות טוב
המשכנו בדרכים הירוקות של הצפון לעבר היעד.
עין ג'ונס הוא מקום לאמיצים בלבד. הוא יושב על גדר המערכת בגבול עם ירדן.
לא ליד, לא קרוב, על!!!
זאת אומרת: גדר מערכת – כביש פטרול – בריכות. אז מי שזה לא מתאים לו שיחפש אפשרות אחרת.
הגענו מוקדם ואכן היינו כמעט לבד (היה עוד בחור אחד…).
תחושה מוזרה. מצד אחד ככה אני אוהבת, מצד שני, אלוהים, שלא יצטרף אלינו פתאום איזה ירדני מטורלל…
ככה מגיעים:
בצומת צמח נוסעים לכיוון מזרח על כביש 92 שהופך לכביש 98 (לא לפנות לכיוון עין גב).
עולים עם הכביש כ-7 ק"מ עד פנייה ימינה לכיוון חמת גדר. ממשיכים כקילומטר לכיוון אתר המרחצאות עד עיקול חד ימינה.
בעיקול ממשיכים ישר לכיוון גדר המערכת. שימו לב – הכביש מתעקל ימינה. נוסעים כקילומטר וחצי עד מוצב צבאי, כ-50 מטר לאחד המוצב תזהו מבנה בטון מצד ימין שלכם. זה עין ג'ונס. (מתוך אתר טיולי).
נקיים אנחנו לא!
טוב, הזהירו אותנו שמלוכלך אבל לא שיערתי עד כמה. בושה מה שהולך שם.
קסם של מקום מזוהם בכל כך הרבה פסולת, בקבוקים, ניילונים ושאריות. ודווקא יש פחים, פשוט לאסוף אחרינו את הלכלוך. לא מבינה מה הבעיה.
המקום הוא למעשה נביעה של המעיינות החמים ממנה שואבים ומזרימים מים לחמת גדר. הנביעה החמה בעין ג’ונס היא חלק ממערכת נביעות תרמו-מינראליות, שממנה נובעים מים חמים וצלולים המועשרים במינרלים שונים כמו גופרית, מגנזיום ואפילו סידן.
כן, זה מסריח כמו בחמת גדר בדיוק.
אז הסורים, בנו לעצמם מעין חמאם סביב הנביעה הזו. מה שנותר ממנו הוא כמה בריכות, בתוך מבנים הרוסים, שניתן להיכנס אליהם ולשבת במים בחמים והכל כך נעימים האלה שעושים טוב בלב ובגוף.
אני לא יודעת להגיד בדיוק כמה בריכות או מבנים יש שם, כי הכל מוקף צמחיה ומאוד לא מתוחזק. יש הכותבים בריכה אחת. אנחנו מצאנו שלוש.
הראשונה, זאת שכולם מגיעים אליה, מהממת ביופייה, עם מדרגות בנויות, חדרי הלבשה והמון גרפיטי על הקירות, אבל מטונפת ברמות שאי אפשר להכיל. פשוט מגעיל.
השנייה, יותר נקיה וחבויה, אך אפשר להיכנס אליה רק דרך השתחלות בחלון. ויתרנו גם עליה.
השלישית, זאת ששבתה את ליבנו הייתה נהדרת, יחסית נקיה, שקטה וההרס בה הוסיף נופח של הרפתקה.
המים רותחים. ממש. פשוט תענוג.
כרגיל ברשת, בכל מקום רשום משהו אחר. לא מדדתי את טמפרטורת המים אבל מצאתי מקומות שכותבים בסביבות 40 מעלות, וכאלה שאף רושמים מעל 50 מעלות.
יש שם שאריות של המון נרות קטנים בכל פינה. באמת נראה כי להגיע לשם בלילה קריר זאת הרפתקה משובחת ביותר.
הבריכות בעין ג'ונס. חוויה מטורפת.
מבנים נטושים וחברי אומני הגרפיטי
סיימנו את הרחצה כאשר החלו להגיע עוד ועוד מטיילים.
רוכבי האופנים אמרו לנו שיש ליד גם "ארמונות". יצאנו לחפש אותם.
נכנסנו לעומק סבך הצמחייה ומצאנו חדרי אירוח נטושים.
זהו מתחם מבוזבז שזועק לשמים. איזה יופי שם.
עצי פיקוס ענקים, גשרים קטנים כאלו מבטון של פעם, צמחיה ירוקה ופורחת ושתי שורות של מבנים, שהיו חדרי אירוח עם מרפסת קטנה בחזית.
מצאנו גם את המבנה המרכזי שכנראה שימש כחדר האוכל של המתחם הזה עם חלונות ענק המשקיפים עמוק לתוך הסבך.
התחלנו לעבור בין המבנים ומיד קראו לי הקירות עם יצירות של כמה מהאומנים הכי הכי בארץ. איזה כייף לפגוש "מכרים" גם בסוף העולם הזה. התרגשתי ממש.
פיקוסים עבותים וגשרי בטון דקורטיבים. שילוב מנצח.
שיעור בהיסטוריה בת זממנו
תאמינו לי ש"כחופרת רצינית", חיפשתי יום שלם בגוגל את תולדות המקום הזה. לא ממש מצאתי.
מה שכן מצאתי זה מידע על מלון פנסיון שיהיה שם בעבר.
אני לא יודעת, ולא הצלחתי למצוא מידע האם חדרי האירוח הללו שייכים לאותו מלון, כי המלון הזה למעשה עדיין קיים ונמצא כמה מטרים לפני המבנים של הבריכות.
לא צילמתי אותו על אף שהוא נראה אתר משגע, מהסיבה הפשוטה שהוא כיום משמש מוצב צבאי.
אז המלון שכן מצאתי עליו מידע, זה שכאמור משמש היום את הצבא, (איזה כיף לחיילים שם שבסוף היום בטח הולכים להירגע בבריכות…) הוא "מלון מרפא".
"מרפא" היה בית מלון ופנסיון אל-חמה, אתר מרפא בשותפות ערבית-יהודית שפעל בין השנים 1944–1967.
שלטונות המנדט הבריטי נתנו את הזיכיון להפעלת המקום לערבי עשיר ובעל השפעה, הבק סלימן נסיף, תמורת מתן "שירותים מיוחדים" בשיתוף עם ניל"י.
זאב ספיר מחיפה מימן את הבנייה והשקיע בה 24 אלף לירות שטרלינג (כ-5.5 מיליון ש"ח במונחי 2016). ספיר התנה את השקעתו באישורו של אמין אל-חוסייני, ראש הוועד הערבי העליון, המוסד העליון של ערביי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי.
לקראת סיום המנדט הבריטי, בסתיו 1947, נאלץ ספיר לנטוש את אל-חמה מטעמי ביטחון.
עד לתקרית אל-חמה הוא חזר לשם פעמים אחדות עם נציג האו"ם במטרה להמשיך בהפעלת המלון. בינתיים המשיכה משפחת הבק להפעילו לבד.
במלחמת ששת הימים הגיעה ישראל לאל-חמה.
זאב ספיר תיאר את אשר מצא בהגיעו למקום לאחר המלחמה:
"המלון עצמו היה שלם. כאלו רק לפני שעה עזבו אותו. הכל היה בו. אפילו כלי האוכל עם שם המלון".
מפה לשם, לא הצליחו להגיע להסכמות מי ואיך ינהלו את האתר הזה וכיום הוא בחלקו מוצב ובחלקו כן ציור לאומנים ואולי גם מגורים לכל מני מתבודדים.
יש שמועות שבזמן המנדט, כשהמלון היה פעיל וגם הרכבת לדמשק, המלון אירח ערבים עשירים מארצות שכנות ומומחים זרים ששרתו את צבא סוריה.
אבל אנחנו פוצצנו את הגשרים של הרכבת בליל הגשרים, והם פוצצו אוותנו בהזדמנויות אחרות, וככה במקום להגיע רחוק, נשארנו עם אתרי קסם ייחודיים מוזנחים ומלוכלכים.
עוד קצת מידע ותמונות ממה שהיה פה פעם ניתן לקרוא בכתבה "הבהלה לשלווה: קיצור תולדות הספא" של חברתי מיכל.
תמונה מאתר ויקפדיה, סריקה של מודעה מעיתון הארץ בשנת 1944.
שיעור בהיסטוריה של התקופה הרומית
טוב נו אז ברור שלא המצאנו כלום ותמיד היה מי שגילה את הגלגל לפנינו.
במקרה הזה הגלגל ממש שווה.
ליד המבנים הנטושים ישנו אתר מרחצאות רומיים יפיפה.
אתר המעיינות החמים הוקם במאה ה-3 לספירה על ידי הרומים שגילו את הפוטנציאל התיירותי הגדול של המקום.
כמו כל מתחם שהקימה האימפריה, גם אזור המרחצאות נבנה בסטנדרטים הגבוהים ביותר של אותם ימים, בפאר רב: אולמות רחבי ידיים, קשתות מפוארים ושערים ענקיים, רצפות פסיפס מעוצבות ומושקעות וחיפויי שיש יקר. בזמנו, נחשב אתר המרחצאות של חמת גדר לשני ביופיו בכל האימפריה הרומית.
לצד מתחמי התיירות והבילוי הקימו הרומים גם מבני דת שונים (ביניהם גם בית כנסת) ומקדשים לאלים. במקום הוקם גם תאטרון ששימש למופעי בידור ותרבות.
בתור אחת שעתיקות ארכאולוגיות הן ממש לא עיקר מעיניה, אני יכולה לומר שזה אתר מדהים ביופיו!!!
איזה פאר והדר, איזה חשיבה על פרטים, פשוט בלתי נתפס.
איזה יכולת בניה מרשימה. קשתות מהמאה השלישית שעומדות ככה עד היום.
עוד ועוד בריכות, אולמות, אמבטיות, ספסלי ישיבה, ופינות מנוחה.
מקום אחד – שמות רבים
אתר המרחצאות מרוכז מסביב ל"עין אל מקלה" הידוע גם בשמות "חמת סלים", "המחבת" או "הגיהינום", היות וזהו המעיין החם ביותר, הנובע בסמוך לאפיק נחל הירמוך.
מי המעיין מגיעים לבריכה עליונה, ממנה הם נשפכים לסדרה של שבע בריכות, שכל אחת מהן ממוקמת באולם נפרד.
התאורה באולמות המקוריים הגיעה ממספר רב של חלונות שפנו לכיוון דרום-מערב, כדי להבטיח קליטה מרבית של אור השמש.
המסלול שעבר בין המרחצאות נמשך לאורך 12 מטרים, בשביל שהיה מרוצף אבני בזלת מסותתות היטב.
משני צדיו הוצבו ספסלי אבן. ממסדרון הכניסה ניתן היה להיכנס לכל אחד מהאולמות.
במעבר נכללו שערים מקושטים.
ייתכן כי לכל בריכה הייתה טמפרטורה אופיינית, במטרה לאפשר למתרחצים להסתגל בהדרגה לטמפרטורת המים, באמצעות מעבר מבריכה אחת לשנייה.
הפופולריות של המרחצאות גברה בתקופה הביזנטית. אנטונינוס מפיאצסנה, הוא אנטונינוס מרטיר, כתב ספר ובו הוא מתאר את המרחצאות, שנקראו בתקופה הביזנטית "מרחצאות אליהו" בהתאם לאמונה כי אליהו מרפא חולים.
הוא מתאר שיש חדר קטן בלי חלונות ולשם מגיעים מצורעים הרוצים להתרפא. ומי שמגיע בצהרים, ויושב במים כל הלילה לאור נרות ומתפלל, מגלה בבוקר שהוא נרפא.
בריכת המצורעים הזו נמצאת שם עד היום. בלי מצורעים, תרגיעו.
סגולותיהם הרפואיות של המרחצאות מתוארות על ידי הביוגרף היווני אאונאפיוס, אשר ביקר במקום במאה הרביעית:
…"גדרה הוא מקום בסוריה בו יש מרחצאות חמים. עולים עליו באיכותם רק מרחצאות באיה במפרץ נאפולי שבאיטליה. הוא לא ניתן להשוואה למרחצאות מרפא אחרים"…
טיילנו לנו בין האולמות, הבריכות, החדרים הקטנים והקשתות שנותרו שם ויצאנו נפעמים.
זיכרונות ישראליים – פיגוע ביום החתונה
כמו כל ישראלי מצוי, גם אצלי אירועים אישיים מתערבבים עם אלו הציבוריים.
ביום החתונה שלנו, לפני כך וכך מיליון שנה, אני זוכרת אותנו נוסעים באוטו, ושומעים בחדשות על אירוע טרור בנהריים בו נרצחו 7 תלמידות בית ספר מבית שמש.
לא אשכח זאת לעולם.
ככה זה אצלנו, הטוב והרע, הפרטי והציבורי, הכל נשזר יחד לספר הזיכרונות.
לראשונה נסעתי לאתר ההנצחה לבנות הללו.
זהו אתר מאוד מרשים, שמות הבנות רשומים בפרחים, ויש עמדת תצפית מאוד יפה על הנוף שסביב.
המקום מאוד מטופח ונעים לעצירה ומנוחה.
יש גם מסלול טיול אבל לא עשינו אותו אז לא יודעת האם שווה.
ילדות יקרות, מקדישה לזכרכן פוסט זה.
לנצח תהיו בליבי.
ולסיום סיומת – חייבים ארוחה שווה
על מסעדת "צל תמר" שמעתי לפני שנים.
מאז, כמעט בכל פעם שאנחנו מטיילים בצפון, אני אומרת אולי נאכל בה, ותמיד אומרים לי שהיא רחוקה ולא בכיוון.
הפעם היא הייתה הכי בכיוון שיש. איזה מזל.
באמת מקום מעולה. נעים, מרווח, חצר ענקית ואפילו משחקייה וחיות לילדים, שלא יפריעו חלילה להורים לבלוס כאוות נפשם.
הגענו מוקדם, כמו לכל מקום ביום הזה, אכלנו ארוחה נהדרת, עשיתי וי על מסעדה שהיתה לי ברשימה וזה היה סיום מעולה ליום מושלם.
אווירה כפרית נעימה ואוכל משובח.
עינת, איזה פוסט מקסים, אני כל כך אוהבת מקומות כאלה! כאלה שכאילו לא יודעים עליהם והם קצת בתוליים ופראיים. מצד שני, כל כך חבל שלא מטפחים את האוצרות האלה שם. לגבי המלון-מרפא. הוא נמצא בתוך מתחם חמת גדר ובשנים האחרונות נפתח לאירוח. אלו מבנים העשויים מבלוקים של בזלת. יש כמה חדרים ושירותים ומקלחות משותפים. חדר בסיסי וקטן ברמה של גסטהאוס. לפני המון שנים עשינו שם לילה עם הבן הצעיר שלנו, הסתקרנתי, חפרתי בגוגל וגיליתי את תולדות המקום.
תודה מלי. גם אני אוהבת כאלה. לפי שמה שאני הצלחתי למצוא באינטרנט דווקא המקום עליו כתבתי הוא השרידים של מלון מרפא, וזאת גם לפי תמונות מצאתי. אבל האמת היא שהכל לא ממש ברור ולא חד משמעי, כפי שלא הצלחתי להבין מה היה איפה שיש את החדרים הנטושים.. אולי הפוסט יתגלגל לאיזה מומחה היסטוריה והוא יאיר את עיננו..
עינת, איזה פוסט נהדר. אני מאד אוהבת את הכתיבה שלך – כנה, משעשעת ומעשירה כאחד. אהבתי מאד את הבחירות שלך, לא שגרתיות בעליל, מסקרנות להפליא והפולנייה שבי מוסיפה 'ואפילו מסוכנות'.
התחברתי לתחקיר שלך על הפנסיון/מלון הנטוש, גם אני אוהבת לחפור על ההיסטוריה של אתרים כאלו.
לפני הרבה שנים כתבתי פוסט על תולדות אתרי הספא בישראל – מצרפת לך לינק לפוסט אשר בסופו תקציר על המלון החמת גדר. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3507666,00.html
תודה מיכל. יום אחד עוד אגרור אותך איתי למקומות נועזים… בינתיים נשארתי עוד יותר מבולבלת לגבי ההיסטוריה של האתר התיירותי שם. האם מה שאת ואני כתבנו מדבר על מה שהיום חמת גדר עצמה או על המקום שבו אני הייתי? חייבת איזה הסטוריון!!!
עינת, תודה, פוסט קסום לגמרי. תמיד מעניין לדמיין את הרומאים, הסוריים וכל השאר מתהלכים במקומות האלה. מסתובבות ברשת המון תמונות של כל מיני אתרים נטושים בעולם וזה מדהים.
תודה נועה. כייף לדמיין אותם מסתובבים שם אך גם כייף שאף סורי לא בא להסתובב איתנו.. אני מתה על נטושים.
המקום נראה מרתק. נראה שרוצה עכשיו להכנס לאוטו ולנסוע לצלם. תודה!
תכנסי כבר לאוטו, וניסע… כדאי לך רבקה. מקום קסם
סיקרנת אותי. ובעקבות הפוסט נשתל לו זרע, ככה שאם יזדמן לי להגיע צפונה לאיזור יש מצב שאלך לחפש את המקום. מזדהה עם המשיכה שלך למקומות נטושים, יש בהם משהו שמהלך מסתורין ובעיקר מאפשר לדימיון להשתולל, איך היה כאן קודם. וכשהחורבה מקושטת בגרפיטי, מה טוב…
אם את אוהבת מבנים נטושים ביקרת במלון בצובא (הרי ירושלים)? גם שם יש גרפיטי. צילמתי וכתבתי על המקום ויש בירושלים עצמה עוד מלון נטוש. למקומות כאלו מעדיפה לא להגיע לבד… אם תרצי שותפה לסיורים הנועזים למקומות נטושים אשמח להצטרף.
כן אילנה, אני רוצה. ברור שגם אני לא הולכת לבד. מצחיק אותי שאני יוצאת אמיצה מכל זה… מי שמכיר אותי יודע שאפשר להגיד עלי הרבה דברים , אבל אמיצה לא יהיה מהראשונים שבהם.. זה בעלי האקסטרימי.
וואו עינת, איזה פוסט מעניין ומלא אוצרות. קפה 79 כל כך קרוב אלי וסמדר מקסימה. והספסל שם הוא אחד הספסלים עם הנוף הכי יפה בארץ.
הסקירה שלך של המרחצאות הרומים והבריכות עם הטמפרטורות השונות הזכירו לי מרחצאות שהייתי בהם בצ׳ילה.
תודה ויקי. גם אני חושבת שהספסל הזה הוא תענוג. שמחה שנהנית לקרוא
עינת, שווה לטפח בן זוג ספורטאי שמגלה מקומות נסתרים ומעניינים. הביקור במקום נשמע כמו הרפתקה מלהיבה. חבל שהלכלוך פוגע ומקלקל את הטיול בכל אתר ומקום בארץ. מבאס להתקל בתופעות האלה.
תודה יפעת. אכן בן הזוג שלי שווה ביותר. והלכלוך זאת נקודה כואבת ומעצבנת כי ממש אין סיבה. יש פחים וגם אם אין, להשאיר ככה מקום אחרי שבלית בו ונהנית זו ממש חוצפה.
רשומה משובחת ומלאת ידע ואהבה. האמת היא, שקראתי כבר אתמול, אבל חששתי שהפסדתי משהו, וחזרתי לקרא שוב היום. אוהבת את הכתיבה שלך, את הידע שאת משפיעה על קוראייך. והצילומים נהדרים
תודה ניני. ורק אני תמיד מרגישה שהתמונות שלי לא משהו… משתדלת להתמקד בתוכן שיחפה על איכותי כצלמת.
כיף להכיר מקומות מיוחדים ונסתרים מהעין, הצילומים יפים יפים. לא הבנתי למה אף גוף כגון רשות הטבע והגנים או משרד התיירות לא חושבים שכדאי לשקם אתרים נדירים אלה. ממש חבל שמוזנח ומלוכלך שם.
נכון תמר. מאידך אם ישקמו זה יאבד מהטעם של החופשי והפרוע… דילמה
עינת,
איזה פוסט שהוא כולו הפתעה: מסתורין, מעיינות חמים, גרפיטי, צמחיית פרא, מלון נטוש, אתר רומי… נשמע מקום ממש שווה. מאכזב לקרוא על כמויות הלכלוך.
תודה זיוה. תיארת במדוייק.
אהבתי את הפוסט הגבתי לך בפייס על האתר ועל בריכת המצורעים שם. כרוכב אופנים שנים רבות מכיר את האתר. לצערי המקום מוזנח שנים רבות, מטיילים שמגיעים לשם משאירים הרי זבל ולכלוך. חבל שאלה הם פני הדברים, אפשר היה לסגור את המקום לנקותו לשפצו, מצידי שיגבו אפילו דמי כניסה.
אתה מאוד צודק איתן. אכן מאוד מלוכלך ומוזנח שם וחבל. מקומות כאלה גם בלי דמי כניסה יכולים להיות נהדרים ומקסימים אם רק נדע לשמור עליהם
כתבה מרתקת,מסקרנת,צילומים נהדרים. כבר מדמיינת את עצמי נוסעת. תודה
תודה רבה מלכה. מקווה שתסעי ותהני