זוהי יפו – 24 שעות מסביב לשעון

הים של יפו

אין כמו יפו, בלילות ובימים

לאחרונה הזדמנה לי אפשרות ל -overnight  בתל אביב.

הנסיבות דרשו.. מי אני שאגיד להן לא??

חיפשתי לנו מלון חמוד, ופתאום התחשק לי שהוא יהיה דווקא ביפו, ליד שוק הפשפשים.

זה אזור שאני פחות מכירה, פחות מטיילת בו ונראה לי שעם כל ההתפתחות בו, השהייה שם יכולה להיות לנו מעניינת ומיוחדת.

לא ממש תכננתי מה נעשה, זרמתי עם מה שיבוא ועם מה ומי שנפגוש בדרך.

יש משהו קסום וכייפי בלא לתכנן יותר מידי ולא לבנות מראש לו"ז נורא קפדני ועמוס.

זה משאיר בדיוק את הפתח הזה לשאול המלצות ממקומיים, להתלהב ממשהו ולהרשות לעצמנו להאריך בו ולפתוח את העיניים והאוזניים למה שהמקום מציע.

כי עם כל היופי בתכנון מראש, הוא יוצר לנו גם הגבלות וחסימות שלפעמים פוגעות ביכולת לגלות.

קצת אומנות רחוב - אי אפשר בלי

מלונות וחניות בעיר הגדולה

אז אחרי כנס הבלוגרים הנהדר  שנערך במוזיאון בית התפוצות בתל אביב,  זה שכתבתי עליו בפירוט בפוסט "מורשת יהודית ודור המילניום" נסענו ישירות לבית המלון שהזמנתי לנו בתככי יפו.

מלון INTA

זהו מלון בוטיק קטן וחדש, שעלה לנו ממש בזול והיו לו ביקורות טובות בבוקינג.

וגם יש לו חניה. שזאת נקודת מפתח בעיר הגדולה כשבאים עם רכב.

בפעם הקודמת שישנתי לילה בתל אביב וחיפשתי חניה, הבנתי שלעיתים צריך לשלם על חניה כמו על עוד חדר במלון, כמעט… בקיצור יקר לאללה ומבאס.

אז הפעם הגדרתי בחיפוש שאני רוצה מלון עם חניה וגם טרחתי להתקשר מראש למלון לוודא מה זה אומר שהם כותבים שיש חניה וכמה בסוף היא תעלה לי.

למלון המתוק הזה יש הסדר חניה עם חניון שנמצא מעבר לכביש ועם מביאים פתק מהמלון משלמים 30 ₪ ל24 שעות.

אחרי שביקשו ממני גם 160 שח ויותר לחניה בעיר, הבנתי שמצאתי מציאה.

דלת הכניסה למלון INTA
עיצוב רטרו בלובי המלון

גאווה, בלי דעות קדומות

אז הגענו, לקחנו פתק, אכסנו את הרכב ונכנסנו לחדר.

קיבלנו חדר קטן וחמוד, מעוצב קצת בסגנון רטרו, כמו שאני אוהבת, ועל הקירות תמונות של גברים חתיכים בתחתונים או בגד ים.

הופה..

מה הולך פה?

העפתי מבט בדף שקיבלנו בקבלה, זה עם כל הפרטים כמו סיסמא לוואיפיי או קוד כניסה לחדר ולמלון בלילה, ומיד הבנתי שהגענו למלון הגאה הראשון שנפתח בתל אביב.

זה מסביר את התמונות על הקירות…

ושתבינו – זה לא מלון סליזי או זול או כזה של לפי שעות.. אולי יש בו גם שימוש כזה, אבל זהו מלון רגיל לחלוטין, נעים, כייפי, עם אנשי צוות מקסימים והמוןןן אהבה באוויר. 

הבעלים שלו שייכים לקהילה הגאה ורצו לפתוח מקום שמאפשר גם מקום מפגש לקהילה, כזה שמשדר אהבת חינם וקבלה.

יצירות של אומנים מהקהילה הגאה ברחבי המלון

אהבת חינם

אחד הדברים היפים שגיליתי כששוחחתי עם אחד הבעלים ועם "בעלו" כפי שהם הציגו את עצמם, הוא שהם עושים הרבה מאמץ לעזור ולקדם אנשים מהקהילה. העובדים במלון, המעצבים שלו, וגם יצירות האומנות שתלויות ברחבי המלון ובחדרים כולן של צלמים או ציירים מהקהילה, הם מציגים בגאווה את היצירות אף מוכרים אותן.

מאוד אהבתי את זה.

לרגע לא הרגשתי "לא שייכת" או לא במקום.

בשיחה גם נאמר לי שרוב האורחים הם לגמרי סטרייטים. אנשים כמוני וכמוך.

כולם מתקבלים באהבה ובשמחה.

בגג המלון יש מרפסת גדולה שנערכות בה מסיבות וערבי קונספט, לכולם, ובקרוב גם יפתח שם בר שיהיה פתוח לקהל, גם כזה שאינו אורח במלון.

בקיצור – ממש אהבתי.

מקום קטן, בוטיקי, נעים, זול וממוקם חמש דקות הליכה ממרכז העניינים בעיר.

גם הבחירה בשם בערבית, מסמל את הפתיחות והקבלה של הבעלים ואת המסר שהם רוצים להעביר לנו.

אהבת חינם.

ממש הרגשתי גאה ושמחה שזאת היתה הבחירה שלי.

ושתבינו – בבוקינג לא היה כתוב על זה כלום.

רק שהמלון לא מתאים לילדים. אבל יש הרבה מלונות בוטיק שלא מקבלים משפחות עם ילדים.

כששאלתי את הבעלים הוא אמר שאסור להם לכתוב את זה..

אז אם גם אתם בעד שלום עולמי ואהבת חינם – מאוד ממליצה לכם לקחת חדר במלון.

עוד קצת על מה ומי שעומד מאחורי המלון ניתן לקרוא בכתבה הזאת.

הגג - עדיין בתהלכי בניה ועיצוב הגינה

בין סמטאות שוק הפשפשים

 כפי שאמרתי כבר קודם כל האזור של השוק ביפו התפתח בעשור האחרון למשהו מגניב ביותר.

ממש חו"ל.

ממש ממש.

חנויות גלריה לצד הענתיקות והפיצ'יפקס, בתי קפה מהממים ומסעדות נהדרות ליד דוכני אוכל רחוב ואוכל עממי פשוטים ובסיסיים.

מרפדיות ווינטג' בסמוך למעצבים מתוחכמים ויוקרתיים.

מקררים ותנורים שרפרפים ותכשיטים.

מה שעוד יותר מקסים שם בעיני זה שעדיין נשאר גם מה שאני זוכרת מפעם.

עדיין יש את הרחבה בה מונחים על הרצפה ועל דוכנים פריטי יד שניה ומוצרי שוק פשפשים קלאסיים,  שהאמת היא שאני פחות מתחברת אליהם ופחות אוהבת לנבור בערמות כדי למצוא מציאות, אבל יודעת שיש רבים מאוד שזה עיקר העניין שלהם.

עדיין יש את שני הרחובות המוכרים עם שלל הבגדים והתכשיטים שכל כך אהבתי בתור נערה, שרוולים, צעיפים, מכנסונים שאבא שלי היה אומר :"למה צריך לנסוע עד תל אביב כדי לקנות פיג'מה"??

וכל מה שאני יודעת שכשאקח את המתבגרת שלי לשם בקרוב, היא תרצה לקנות ועכשיו.

עם זאת המוכרים בסמטאות האלו נראים קצת נואשים. אין המון תנועה שם והם קצת מתנפלים על כל אחד. לי זה קצת הורס את החוויה אבל אני מבינה לליבם.

חייבים פרנסה ועם כל התחרות שמסביב זה בטוח לא פשוט.

משוטטים ואז יושבים

היות והיה חם בטירוף, יצא נו די הרבה לעצור לנוח ולהתקרר בכמה בתי קפה ומסעדות באזור. יש המון. אנחנו פשוט התיישבנו איפה שיצא..

"קפה יפו",  מסעדת "שאפה", עוד אחת שאני לא זוכרת איך קוראים לה, בקיצור – תחברו מה שבא לכם. סביר שיצא מוצלח.

ושוב משוטטים

בקיצור ההמלצה שלי היא פשוט להסתובב ברחובות ובסמטאות.

מגלים דברים מקסימים

פוגשים אנשים מעניינים.

רואים ישן וגם חדש.

מקבלים המון השראה .

יש באזור עדין סוג של אותנטיות שאני מאוד אוהבת לפגוש בטיולים שלי. הכל מעורבב, פשוט, לא רק מוצר לתיירים.

יש שם עדיין המון בתי מלאכה חנויות וספקים שאינם דווקא מיועדים לתיירים וזה חלק מהקסם.

אפילו קניתי שם סלון באחת החניות, מקווה שיגיע מהר ויצא יפה כמו שאני מדמיינת…

היות והיה לנו את כל היום באזור, שוטטנו גם ברחובות הפחות עמוסים , האחוריים יותר.

גם שם יש ערבוביה של בניה חדשה ומפוארת לצד מבנים מתים לנפול ושאריות של פעם.

תענוג לעיניים.

כמובן שגם הים במרחק שלושה וחצי צעדים והספקנו גם להציץ עליו.

קמצוץ מיצירות אומנות הרחוב שרואים בכל פינה. עושר תרבותי ויצירתי

קורעים את העיר - בילוי לילי

מבלים ברחבת בית רומנו

שוב אני חוזרת לעניין ההמלצות של המקומיים... אין, זה פשוט עובד לנו בצורה הכי טובה שיש.

(אם לא שמתם לב עדיין לחיבה שלי להמלצות כאלה , מוזמנים לקרוא על כך בפוסט הזה, וגם בזה.)

מאוד התלבטנו מה לעשות בערב שהיה לנו בעיר.

בא לנו משהו עם מוזיקה, אולי איזו הופעה או סטנד אפ, או משהו שבאמת נחווה דרכו את ההיצע התרבותי שיש לתל אביב להציע לתייר מהפרובינציה.

אבל היינו באמצע השבוע והמבחר היה לא גדול ולא כל כך לטעמנו.

מצאנו כמה אפשרויות,  אבל כולן נראו לי שאנחנו הולכים יותר להפסיד בהן מאשר להרוויח. להפסיד במובן של להסגר באולם לשעתיים של סטנד אפ שלא בטוח יצחיק אותי,  או הופעה של זמר שאני לא ממש מתה עליו, אל מול להרוויח ערב בילוי זורם ומפתיע.

כשישבתי עם בעלי המלון, הם שאלו אותי מה אנחנו עושים בערב ואמרתי שאנחנו עוד מתלבטים ועל מה חשבנו.

אחד מהם הציע לי ללכת למתחם "בית רומנו".

הוא אמר שיש שם מסעדה של אייל שני, וגם מתחם בילוי עם פאב שיש בו גם הופעות.

בדקנו וראינו שבאותו ערב יש הופעה של מתופף בסגנון אפריקאי.

בקיצור, בחרנו באפשרות הזאת והיא היתה לנו בול מתאימה.

הכניסה הקצת "סודית" למתחם

בית רומנו - מתחם בילוי על שרידי חנויות אופנה

הלכנו ברגל כחצי שעה מהמלון, לאזור המתחם שנמצא בפאתי שכונת פלורנטין. הליכה מקסימה, רק שאין מה לעשות , חם בקיץ התל אביבי…

הגענו לאזור ומיד ראינו שזה בול אנחנו.

חגיגה של מבלים, באווירה קצת זרוקה כזאת, יושבים ברחבה של המבנה, שותים אוכלים ומבלים.

יש שם משהו מאוד לא מעונב, מאוד קליל ומקומי כזה.

אנשים יושבים גם על הרצפה, באים והולכים, חלקם לבושים במיטב המחלצות וחלקם במכנסי ספורט וכפכפים.

אני אוהבת ככה. מרגישה שמתערבבת עם המקומיים ויכולה להביט לספוג ולהבין מה קורה בעיר הזאת.

רמפות ומדרגות לנוחיות הקהל

קצת על המתחם

מתוך ויקיפדיה :

בית רומנו, שהיה ידוע גם בשם "בית הסוחרים", הוא בניין משרדים וחנויות שנבנה בסגנון הבינלאומי, והשוכן בדרך יפו-תל אביב 9 בדרומה של תל אביב.

במקום בו ניצב הבניין, שכן בית קאפוס הטמפלרי, ובו התגורר ארתור רופין עם עלייתו לארץ ישראל בשנת 1908. הבניין הנוכחי נבנה בשנת 1947 ביוזמתו וכספו של יוסף רומנו (בן אברהם, משפחה ענפה נצר לצאצאי הגאון מווילנא, שרכשה אדמות בתל אביב של אותם השנים). רומנו בנה מבנה על פני שטח של שלושה דונם, ובעת הקמתו נחשב לענק: אורכו עומד על כ-70 מטרים מדרך יפו בדרום ועד התעלה בה עברה מסילת הרכבת לירושלים בצפון, ורוחבו מגיע לכ-40 מטרים ממזרח למערב. את הבניין תיכנן האדריכל מאיר הורמן.

במרכזו משתרעת חצר פנימית מוארכת ונגישה לכלי רכב דרך מעבר מרחוב יפו אשר מוקם בקומת הקרקע. המבנה מתנשא לגובה של ארבע קומות, ובחצר הפנימית הוקמו בשתי הקומות התחתונות אכסדראות עמודים. לחלקו האחורי נוספה לימים קומה חמישית. לעיתים הוא מתואר כקניון הראשון בארץ ישראל (ראו גם פסז' פנסק).

300 החנויות במבנה אוכלסו החל מתחילת שנת 1948. בתחילתו שכנו במבנה חנויות שונות ומספר משרדי ממשלה, דוגמת חלק מיחידות המנהלה של משרד הביטחון וצה"ל, פקיד שומה תל אביב 2, מועצת הפיקוח על פרי הדר, פרקליטות מחוז תל אביב, משרד החקלאות, ומשרדי מס רכוש; אך בהמשך הוא נודע בעיקר בזכות חנויות הביגוד והאופנה הרבות שפעלו בו.

בתקופה החל מיוני 1948 שבה היו ממוקמות במבנה יחידות מנהלה של משרד הביטחון וצה"ל כונו אלה ששירתו שם בלעג: "שועלי בית רומנו" (על משקל שועלי שמשון). בעשור השני של המאה העשרים ואחת החל המקום לשמש בשעות שאחרי הפעילות העסקית למסיבות על ידי קבוצת התדר.

??who the fuke is rafi

אז זה ממש ככה.

בליל של חנויות, לא יודעת כמה מהן עוד פעילות כי הייתי רק בשעות הלילה, עם מסעדה, פאב, פיצות והמון אנשים.

כשרצינו לברר פרטים על ההופעה, שאלנו במסעדת רומנו מתי היא מתחילה ואיפה מתקיימת, אמרו לנו: לכו ל"רפי".

אז חיפשנו את רפי.

מצאנו שזוהי בעצם שרידי חנות אופנה שהשלט נשאר בה אבל התוכן השתנה.

היום יש שם בר אלכוהול בחלון הראווה,  ובפנים היתה ערוכה מערכת תופים על במה קטנה וכמה ספות בודדות ליד הקירות.

על מה שהתרחש שם בהמשך אספר תכף.

בינתיים התיישבנו לאכול.

מסעדת "רומנו" של אייל שני

מתוך דף הפייסבוק של המסעדה:

בקומה השניה של בית רומנו, פסאז׳ חנויות משנות ה-50 והקניון הראשון בתל אביב, פועל מידי ערב ה"רומנו" – ההמשך הישיר של שיתוף הפעולה שהחל ב"פורט סעיד" בין חבורת "תדר" ושף אייל שני – מסעדה אוהבת אדם בעלת תפריט מבוסס בשר, דגים וירקות טריים, המציעה מקומות ישיבה נעימים בחלל פתוח ובמרפסת המשקיפה אל הנעשה ב"תדר", ובה כמה מהסלקטורים הטובים בעיר מניחים תקליטים מדי לילה על סאונד סיסטם אנלוגי.

אז אייל שני זה אייל שני.

הזמנו כמה מנות, הן היו טעימות. חלקן הגיעו בצלחת, חלקן על פיסת בריסטול, קצת כמו זה שאוכלים עליו משולש פיצה רק בצבע זהב.

תאמת, לא מפריע. דווקא מיוחד ונחמד.

ישבנו על הבר  אבל יש גם הרבה שולחנות בפנים וגם לאורך המרפסת של הקומה השנייה במתחם בה ממוקמת המסעדה.

היה שם גם תקליטן עם תקליטים אמתיים, של פעם.

אולי לתל אביבים זה רגיל, לי זאת היתה אטרקציה.

זה האתר של המסעדה אם בא לכם להציץ.

אחרי שאכלנו ושבעו, ירדנו למטה לחפש את "רפי" ואת ההופעה של התופים.

לא לגמרי היה ברור לנו מה הולך. כולם ישבו בחוץ, שתו ואכלו, בעיקר את הפיצות הענקיות שמוגשות שם, גם הן של אייל שני והבנתי גם שהן ממש טובות.

היות וכבר אכלנו, ולא ממש ידענו מתי מתחיל פה האקשן התיישבנו על מין במות מדרגות שהיו שם.

פאב "התדר"

לא ממש שמעתי על המקום הזה ולא ידעתי מה עומד מאחוריו, אז מביאה לכם פה מה שמצאתי ברשת.

מתוך כתבה של רועי צור ב- mako מ 2018:

התדר הוא רדיו-בר השוכן ברחבה החיצונית של בית רומנו, ומארח מדי יום דיג'ייז ושדרנים שמנגנים לייב מתוך הוואן שמוצב במקום. ברחבה ניתן למצוא עשרות מקומות ישיבה, מסעדת פיצות של אייל שני ובר המגיש אלכוהול ומשקאות ברד מיוחדים.

למרות ההיפסטרים שימהרו להגיב ש"התדר כבר מזמן לא היפסטרי, הוא היה כזה לפני שנתיים, העיר השתנתה, הכתב חייב להתעדכן על עצמו ואיפה לעזאזל הנחתי את הסקייטבורד", התדר עדיין היפסטרי. בין חנויות המתחם הסגורות, מתאסף ברחבה קהל עדכני שמגיע מידי שבוע לספוג תרבות בילוי לנפש, ברד אלכוהולי לגוף, ולחוות כאבי גב מהכיסאות ללא משענת. הקהל הזה קול, ולבוש בצורה נון קונפורמיסטית. הוא לא ידפוק על דלתות השירותים ככניעה ללחץ השלפוחית ולעולם לא יצא מגדרו – הוא מעריך בשקט. הוא מציין שהפיצה טעימה, אומר תודה על השירות ומידי פעם אפילו מנענע את הראש בקטנה לצלילי המוזיקה. לא סטורי, לא שאגות שמחה, לא קרחנה. מקסימום ציוץ בטוויטר.

אייל שני הוא ליהוק מושלם למתחם הבילויים הזה: יש לו שפה משלו והוא מסרב להיות מיינסטרים באופן אולטימטיבי (אפילו בפריים טיים). תסלחו לי על התיאור שנראה שיצא מפיו של שני עצמו, אבל הוא בועט במוסכמות האורגנו של הפיצה באמצעות זעתר, ואפילו בכך הוא מבסס סוג של תרבות נגד. כיאה להיפסטר, בדיוק כמו הקהל המעצבן, המנוכר והמזוקן שלו. אבל בעיניי הפיצה אלוהית, לא פחות.

ועוד קצת מאותה כתבה:

במסווה של בירה ופיצה, שילוב שנשמע מעט בנאלי, התדר שומר לעצמו סוד. בבסיסו, התדר מעוניין לאכלס את אחרון המנוכרים והזועפים, כשהמציאות העגומה מחכה מחוץ לכותלי בית רומנו. בהכניסם, הוא נותן להם את התחושה שהם מובילי דעת קהל. איך? הם יושבים באחד המקומות המדוברים בעיר, בו יש תחנת רדיו פרטית, הפקות נוצצות, ואוכל מעולה של אייל שני.

הסוד מתחבא בקונפליקט בין הברד ללחות, בין שף העל לכיסאות הפלסטיק, בין ההיפסטר הביקורתי לחוויה הכמעט אוטופית שמתרחשת כאן – ניקוי ראש מכל הג'אנק שיש בחוץ. התדר משתייך לקומץ זעיר של אותם מקומות שמצליחים לבסס את עצמם לאורך שנים בתבנית מוזיקלית איתנה, שירות מקצועי, לוקיישן מגניב ומעל הכל קו אישי ויצירתי שמייחדים אותו בזהות ברורה. זהו מעל כל ספק התדר הנכון.

 

וזה האתר שלהם – אם בא לכם לראות מה עוד הם עושים.

אפריקה בישראל

 

באיזשהו שהוא שלב ההופעה המובטחת התחילה. היא התרחשה בפנים, בתוך החנות של רפי, והיו שם המון אנשים, אבל את המוזיקה אפשר היה לשמוע ברחבה בחוץ. נכנסנו לכמה רגעים להתרשם.

הכי אהבתי לראות שתי בנות, מאפריקה כלשהי, שעמדו ליד הבר בחוץ ונראה היה כי המוזיקה מחזירה אותן הביתה. הן רקדו לצליליה כל כך יפה, ונראו כאלו לא יכולות להפסיק לזוז. היה בזה משהו נוגע ללב ממש.

חשמל באויר

כן היפסטרים, לא הפיסטרים, לא יודעת, ולא משנה לי.

זה היה בילוי ערב מושלם.

טעים, נעים, עם הופעה ומוזיקה כייפית, עם המון אנשים מסביב, ואווירה תל אביבית נהדרת.

כל כך שמחתי שלא הלכנו לשום הופעה בשום אולם.

בעיני היה לנו ערב סופר שווה.

וזוכרים  הכל התחיל מהמלצה שקיבלתי במלון… לא היינו מגיעים לשם אחרת בחיים.

לא שמעתי על המקום קודם.

בשמחה מעבירה את ההמלצה הזאת הלאה אליכם.

ועוד טיפה מאומנות הרחוב

רוצים עוד?

פוסטים של אחרים על העיר

תמר – בבלוג "החיים סילאן?" כתבה על חופשת בית וגם על  קינג ג'ורג'.

מיכל – מהבלוג "רואה עולם" – כתבה את טנגו תל אביב

סהר – מהבלוג yolo – כתבה את התמונות שיעשו לכם חשק לבקר ביפו וגם על הסיורים הכי מגניבים בתל אביב

וניני – ה"חמושה בעדשה" – כותבת המון על העיר הנהדרת הזאת ואפשר לראות זאת בדף הזה.

פיטנה - אחד הצמחים האהובים עליי והכל כך תל אביביים.. מזכיר לי את אבא.
16 תגובות
  1. מיכל מנור הגב

    את ותל אביב זה סיפור אהבה. ממש נהניתי לקרוא את הפוסט.

    • עינת הרשקו הגב

      מסכימה איתך. תל אביב במינונים הנכונים היא ממש אהבה. תודה מיכלי

  2. ניני אטלס הגב

    כיף גדול לקרא אותך ואת ההתלהבות שלך. אהבתי את ההגדרה "מאפריקה כל שהיא" 🙂
    ממש ניתן היה להרגיש את מוד התיירת שנכנסת אליו

  3. ציפי הגב

    יופי של חופשה היתה לכם, תל אביבית של ממש. שוק הפשפשים אהוב עלי ואני מסתובבת בו ובסמטאות שלו המון. את האזור הזה ביפו אני מאד אוהבת ובטח שאת פלורנטין ואת בית רומנו. בעבר בית רומנו היה מקום של חובה. בחניה שלו התחיל שוק קח תן האגדי, ושוק האוכל, שעבר מליוני גילגולים עד לפסטיבל הגדול של היום. 25 שנים של שווקים ואירועים, וכל פעם התל אביבים ממציאים ומחדשים. העיר שלנו דינמית ומשתנה ובגלל זה אני ככ אוהבת אותה. תודה על השיתוף של בית המלון החדש, אני בטוחה שהוא גם יצליח. הקונספט שלו נראה לי נהדר.

    • עינת הרשקו הגב

      כייף שהצלחתי לחדש אפילו לך…תל אביב היא הכי ללא הפסקה שיש. כתיירת בה זה מאוד בולט

  4. תמרית הגב

    נהניתי לקרוא על החופשה שהיתה קצרה בזמן אבל מלאה בפעילות. לפעמים כיף להיות תייר בארצך ובתכל"ס: אין על תל אביב בעולם😉
    בשבוע שאת הדרמת תל אביבה אני הצפנתי לחיפה והרגשתי כמו תיירת. זה תמיד מצחיק שהמבקר לרגע מגלה מקומות חדשים שהמקומיים לא מכירים. ימי חמישי בת"א זה מטורף יפה שמצאתם מקום לשבת ועוד בבית רומנו. שמעתי על מה שקורה שם בלילות אבל עדיין לא היתי שם😘

    • עינת הרשקו הגב

      כנרא האמת אין על תל אביב.. היינו בלילה של רביעי ולכן היה קצת פחות עמוס. צאי לבלות – זה קרוב לך!

  5. ג'וד הגב

    אין על תל אביב.
    ועל שוק הפשפשים אף יותר.
    נהניתי לקרוא את אשר ראו עינייך.
    חידשת לי על בית רומנו בלבוש הנוכחי שלו.
    זוכרת את המתחם הזה מימי נערותי. הייתי נוסעת עם אמי באוטובוס מאשדוד לקנות בגדי ים בחנות של גוטקס המיתולוגית.
    אה, ומקוה גם שהסלון שלכם יהיה לטעמכם 😉

  6. ויקי הגב

    אני ממש אוהבת את תל אביב ויפו וחידשת לי פה כל כך הרבה. עשית לי חשק לרומנו ובכלל.

    • עינת הרשקו הגב

      תודה ויקי. באמת נראה לי שאת תתהלבי שם ברומנו – בילוי כייפי ולא מחייב עם המון אוכל מעולה.

  7. מלי הגב

    עינת, אני ממש שומעת את ההתלהבות שלך בכתיבה והצלחת להדביק אותי. איזה מלון מעולה והמלצות שוות. ממש כדאי לקחת לילה ולעשות את האזור ״יסודי״. 😄

    • עינת הרשקו הגב

      מאוד כדאי לעשות שם "יסודי" (ולא כזה של פסח…). זה חו"ל בקטנה

  8. סהר הגב

    ללא ספק אחד האזורים האהובים עלי בעיר! פוסט מעולה עם המון מידע!

השארת תגובה