כנס גרפיטי ואומנות רחוב בתל אביב
בחורף 2011 התקיים בתל אביב כנס גרפיטי והעיר הגדולה.
זה שאני חובבת גרפיטי ואומנות רחוב אתם יודעים.
אם אתם קוראים אותי, בוודאי שמתם לב שיש לי חיבה עזה גם לכנסים…
אוהבת ללמוד ולשמוע, להתעדכן ולפגוש את האנשים שמאחורי הקלעים.
וכן, אוהבת גם לספר עליהם לאחר מכן לעולם.
אז כשפייסבוק העלה לי הזמנה לכנס גרפיטי והעיר הגדולה, דהיינו תל אביב, קודם כל נרשמתי.
אח"כ התחלתי לברר מי ומה, מי מארגן, מי מדבר ומה הנושאים שיעלו שם.
האמת, הופתעתי.
איגוד המתכננים
את הכנס ארגון איגוד המתכננים, בהובלת דר' ניר מועלם והאדריכלית עינת מנדלסון שוורץ, שניהם מהטכניון ועוסקים בתחום מההיבט של תכנון עירוני.
מתוך האתר של איגוד המתכננים:
איגוד המתכננים בישראל קיים כבר למעלה מארבעים שנה והוא מייצג את העוסקים בתכנון ערים, אזורים וסביבה בישראל ורשומים בו למעלה מארבע מאות חברים.
באיגוד חברים מתכנני ערים ואזורים, גיאוגרפים, אדריכלים, כלכלנים, משפטנים, סוציולוגים, מומחים למדיניות ציבורית, סטטיסטיקאים, אנשי אקדמיה ועוד.
מטרת האיגוד היא לייצג מבחינה מקצועית את ציבור המתכננים בישראל, לפעול למען קידום והכרת המקצוע, וכן לתרום להרחבת והפצת הידע המקצועי בתחום.
התרחבות השיח אודות גרפיטי ואומנות רחוב
שמחתי מאוד להיווכח שוב שהנושא חם, יוצא מתוך הגבולות האישיים והפרטיים, ומגיע שוב ושוב למוסדות, שלא יכולים להתעלם עוד.
זה אומר שהשיח על גרפיטי ואומנות רחוב מתפתח ונידון בכל הרמות כתופעה קיימת, עם היבטים לכאן ולכאן אבל לא עוד שולית וחסרת הכרה.
הדוברים בכנס היו מכמה כיוונים – אומנים, רשויות, חוקרים ויזמים.
היה מאוד מעניין, ובעיקר העלה והציף את הקונפליקטים הקשורים לעולם זה.
אנסה לרכז פה את השאלות שעלו בדיונים, וגם חלק מהתשובות, עם תוספות מהמחקר העדכני בתחום.
לא היה לי פשוט לסכם את הכנס ולהעביר את המידע בצורה מאורגנת. היה לי חשוב לשלב גם את הידע שלי מהמחקר ומהשטח אותו אני חייה כבר למעלה משנתיים.
בחרתי להתמקד בארבעה היבטים, נפרדים אך גם קשורים, של הממשק המורכב הזה בין עולם "הגרפיטי ואומנות הרחוב" לעיר, על מוסדותיה, תושביה, האומנים והתיירים שבה.
ההפרדה הזאת מעט מאולצת כי שלל ההיבטים נשזרים זה בזה, ומשפיעים זה על זה באופן שקשה מאוד להתירו.
בכדי שהדברים יהיו מעט יותר מסודרים ומובנים, בחרתי לנסות להתייחס לכל היבט בנפרד.
קונפליקט ראשון – מה זה בכלל ומי קובע?
בהקשר זה, הכנס מעצם היותו, מהווה הוכחה שאומנות רוחב וגרפיטי מהווים חלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי, כזה שאי אפשר עוד להתעלם ממנו או להתייחס אליו רק כאל תופעה שולית, עבריינית, ומפריעה.
בכנס לא היתה התייחסות ספציפית להגדרות ולבידול ההולך ומטשטש בין שלל סוגי האומנות המוצגים ברחוב.
כן עלתה התייחסות מטעם העירייה לכך שישנם אומנים, בעיקר מתחום הגרפיטי והתאגים, שכותבים ומקשקשים על קירות של בתים לשימור, וככאלה מייצגים אומנות ותרבות שאינן מכבדות את הסביבה.
הגדרות מחקריות לאומנות רחוב
גרפיטי ואומנות רחוב הינם תופעה חברתית עתיקה חוצה תרבויות, לאומים, מדינות ויבשות.
למעשה מדובר בכתיבה וציור על גבי קירות, על פי רוב באופן לא חוקי, שתחילתה כדרך העברת מסרים ומחאה של בני המעמד הנמוך בשכונות העוני ברחבי העולם, והתפתחותה לכדי אומנות של ממש, מוכרת, מוערכת, מעודדת ומתומחרת.
גרפיטי, אומנות רחוב, תיוג, כולם שמות לתופעה עתיקת יומין שמהותה ציור וכתיבה על גבי קירות ציבוריים.
הגרפיטי המודרני, (ובעקבותיו גם תרבות ההיפ הופ), אשר נקרא גם "אמנות הרחוב", "אמנות הרכבת התחתית" או "אמנות הארוסול" (Aerosol Art, אומנות ספריי), צמחו בשכונות ניו יורק העניות באמצע המאה העשרים, במקום שבו פגיעת הכלכלה הייתה קשה במיוחד.
בתגובה למצבם הקשה החלו צעירי השכונות להביע את זעמם ואת תסכולם באמצעים אומנותיים כדי לנסות ולזעזע את הסדר החברתי.
בידול בין אומנות רחוב וגרפיטי
קיים בלבול ניכר לגבי המאפיינים הגנריים והגדרת אמנות הרחוב במחקר האקדמי.
אין הגדרה אוניברסלית המוסכמת על כולם למהי "אמנות רחוב" גם מכיוון שהמשמעות של המונח משתנה עם הזמן וכן עקב המחלוקות סביב היחסים בין אמנות רחוב וגרפיטי.
אחת ההגדרות שהוצעה בשנת 2015 לאמנות רחוב הינה:
אומנות המורכבת מתמונות, תווים או הדפסים, שנוצרו, או מוכלים, על פני שטח במרחב האורבני, בכוונה לייצר תקשורת עם קהל גדול של צופים.
הגדרה נוספת לאומנות רחוב ובידולה מגרפיטי היא:
פעילות תת-תרבותית המוגדרת כאמנות חזותית ללא אישור שפותחה ו / או מתקיימת במרחב הציבורי.
אף על פי שאומנות רחוב שונה מיצירות הגרפיטי המסורתי, היא כוללת בחובה גרפיטי מודרני, התערבות אמנותית, אמנות גרילה, פיסול, סטנסיל, מדבקה, אמנות פוסטרים, מתקני רחוב ומופעי וידאו.
הגרפיטי סיפק בתחילה אמצעי ביטוי עבור מעמד הפועלים ונחשב כצורה של הפרעה לאסתטיקה של המרחב העירוני. הקהל אליו מיועד גרפיטי שונה מזה אליו מופנית אומנות הרחוב.
בעוד כותבי גרפיטי ממוקדים במסרים עבור הקהילה שלהם, אמני הרחוב מתקשרים עם הציבור הרחב.
מנקודת מבט זו, אמנות הרחוב נתפסת כסוגה של אמנות ואילו גרפיטי נחשב ונדליזם.
יצירות אמנות רחוב כגון ציורי קיר, רישומי סטנסיל, מדבקות וכיוצא בזה, נחשבים ביטוי של יצירתיות ואסתטיקה, בעוד גרפיטי המקושר עם תיוג,Tagging) TAG) הוא מכוער וטמא.
עוד על כך אפשר למצוא בפוסט "מה בין גרפיטי, אומנות רחוב, וציורי קיר?"
אומנות ציבורית והתחדשות עירונית
אמנות ציבורית כוללת צורות שונות, כגון פיסול, אדריכלות, מתקנים וציורי קיר.
כתת-קבוצה של אמנות ציבורית, אמנות הרחוב, הכוללת גרפיטי וציורי קיר, כבר משמשת להחייאת חלקים מוזנחים של ערים ולטיפוח קהילות עירוניות ותיירותיות.
אומנות רחוב הפכה לתופעה חברתית גלובלית, המסומנת כחלק אינטגראלי מן החזות התרבותית העירונית, אולי הסימפטום החשוב ביותר להתפתחות עירונית מודרנית.
חוקרים מנסים לתאר ולהבין את קשריה עם פעילויות רחוב אחרות, את הירושה של תיחום הגרפיטי, טשטוש ההבחנה בין אמנות רחוב לאמנות ציבורית – פוליטית, המאבק של אמנות רחוב עם פרסום, לגיטימציה ומסחור, מאפייני התקשורת והבעיות הנלוות לאמנות הרחוב.
העניין באמנות הציבורית העלה אותה על סדר היום של התחדשות עירונית, כבעלת יכולת ייחודית להפגיש בין ההיבטים החברתיים, כלכליים ופיזיים של שדרוג ושיקום עירוני.
כל התשובות נכונות
עד כאן מהמחקר.
והנה – ככה זה נראה כשהמחקר פוגש את השטח – בדיוק על הנושאים הללו דובר בערב העיון, שלא היה במסגרת אקדמית כלל וכלל.
אז מה זה גרפיטי? ומהי אומנות רחוב? ומי בכלל קובע?
ומה שזה לא יהיה – זה יותר מפריע או יותר עוזר?
מייפה או מכער?
בונה ומשקם או הורס ומשחיט?
השאלות הללו נשארות פתוחות, תלוי את מי שואלים.
קונפליקט שני - הממשק בין אומנות רחוב והרשויות
דר' ניר מועלם העלה את הדיון אודות הקונפליקטים בין האומנות רחוב לסביבה: אומנות, קהילה ממסד.
לטענתו זהו ריבוע המייצג ארבעה גורמים: אומן, קהילה, עירייה/ ממסד, עיר; מה שמעלה את התהייה איך אפשר לפתור את הבעיות שנוצרות ומה צריכה להיות מערכת היחסים ביניהם.
האם הציור נצחי או זמני? האם לקובעי המדיניות יש להם מקום ומהו? האם העירייה היא הקובעת או שצריך שהספונטניות תישאר?
אדריכל העיר, מר יואב דוד טוען כי:
קיים רצון לא לגבש מדיניות מאוד ברורה. הרעיון שזהו תחום אפור או פתוח מאוד מתאים פה.
היום הכללים גמישים זה מאוד מתאים לסוג האמנות. אנחנו צריכים לחבק אותם..
מבחינת רגולציה – צריך להשאיר עמום, לא כדאי למסד ולקבע, בטח לא בחוק עזר.
מהעולה במחקר בתחום
הדואליות ביחס הרשויות לאומנות הרחוב באה לידי ביטוי ברחבי העולם.
מחד זוהי פעולה עבריינית, ונדליזם, פגיעה ברכוש פרטי וציבורי וככזאת אמורה להיות מטופלת על ידי רשויות החוק.
מאידך יש לה אספקטים רבים בהם חברתיים, רגשיים, עיצוביים תיירותיים ועוד, ועל כן הרשויות נעות על ציר נסתר אשר נע בין התנגדות ואכיפת החוק, דרך קבלה והעלמת עין ועד עידוד גרפיטי והקצאת מקומות ייעודיים לכך במקרים מסוימים.
ברחבי העולם החוק היבש ממשיך להתייחס לאמנות רחוב כאל פשע, ויש הטוענים כי גרפיטי מעורר פחד באזרחים, ומאופיין על ידיהם כ"מגעיל", "לא מקצועי", ובעיקר כבא ל"סמן טריטוריות" בצורה עבריינית.
הגישה כי כותבי גרפיטי עוסקים במגוון רחב של פשע כגון גניבה, אלימות בין אישית, שימוש והחזקה בסמים, עדיין שרירה וקיימת.
מאמצע שנות האלפיים, הרעיון של "אמנות רחוב" כמנהג תרבותי מובחן נדון בספרות האקדמית, והייחוד של אמנות הרחוב והרמה הגבוהה של חלקם של האמנים העוסקים בה לא נעלמה אף מעיני הרשויות.
כך ניתן למצוא עיריות או גופים רשמיים אחרים אשר מזמינים את אמני הרחוב לצייר על קירות בלב העיר ואף משלמים להם עבור יצירותיהם.
דואליות זו, ותגובות פרדוקסליות מסוג זה מובילות להבנה כי אמנות הרחוב מאתגרת ומערערת את ההנחות הקונבנציונליות למה הם תרבות, חוק, פשע תקשורת ואמנות.
אמנות ציבורית תורמת למוניטין של מקומות כ"מקומות יצירתיים".
הערכה מחדש
נמצא כי:
"אמנות ציבורית לא חוקית, מרדנית או קריטית מובהקת, דוגמת אמנות גרפיטי ברחוב, פועלת כמושכת משקיעים ולא כהודפת אותם".
למעשה, הערכה מחדש של אמנות הגרפיטי והרחוב מלבה את הרעיון של שבירת מוסכמות, היות ובתוך העבירה טמונים כבר הזרעים של "חדשנות" ו"יצירתיות", מונחי מפתח במרכז השיח בנושא העיר היצירתית.
ניתן לראות כי יצירת ציורי קיר נתפסת כסוג של התחדשות עבור אזורים שנתפסו בעבר כבלתי מושכים ואף מסוכנים, אך לאחר ההתחדשות החלו להיחשב כאלמנט חיובי בעיר ובכך הפכו סמל למודרניות, יצירתיות ופיתוח, המעשירים את העיר באסתטיקה חדשה.
ומה קורה בתל אביב?
על תל אביב, כבירת הגרפיטי בישראל, כתבתי בפוסט תל אביב – בירת הגרפיטי של ישראל.
ארחיב עוד קצת:
בישראל, על פי חוק העונשין סעיף 196 :
"הכותב, מצייר, משרטט או חורט על מקרקעין של זולתו שלא כדין, או מדביק עליהם שלא כדין כל כתב או שלט, דינו – מאסר שנה אחת".
בתל אביב, על פי חוקי העירייה, ציורי קיר אמנותיים שלא לצרכי פרסום יידונו על ידי האגף לתרבות ולאמנותיות בעיריית תל-אביב-יפו .
עיריית תל-אביב-יפו מקיימת ועדה עירונית להצבת פסלים בעיר ולשילוב אמנות בבנייה. הועדה דנה בהצבת יצירות אמנות ברחבי העיר, לטווחים קצרים וארוכים והיא אחראית גם ליזום פרויקטים חדשים ברחבי העיר בתחום האמנות החזותית.
כמו במקומות רבים אחרים, גם בתל-אביב אסור לצייר או לרסס על קירות הבניינים, דבר שעלול להוביל לקנס כספי או אפילו לעונש מאסר.
עם זאת, העירייה בדרך כלל מעלימה מכך עין, לא פועלת נגד הציירים או המרססים וגם לא נוקטת צעדים למחיקת עבודותיהם.
שכן, האמנות שעל הקירות לא רק מושכת תיירים, אלא גם תורמת לתדמיתה של העיר ומעלה את ערכן של שכונות מוחלשות.
קיימת מעיין הסכמה שבשתיקה, שבאזורים נידחים בדרום העיר או על-גבי מחסנים ישנים וקירות מוזנחים, ניתן לצייר. כך הופכת היצירה או המחאה לסוג של אמנות, שמייפה את המקום.
יש הטוענים אף ש"בניגוד לערי עולם אחרות, בתל אביב יש סובלנות גבוהה יחסית, העירייה יודעת שהאמנות האורבנית היא חוזקה תרבותית ותיירותית ולכן לא עושה מאמצים מיוחדים למחוק עבודות ואפילו מחבקת את האמנות".
בכנס יצגו את המוסדות והעירייה אדריכל העיר מר יואב דוד, ומנהלת מחלקת האומנות בעירייה, הגברת צלילית בן נבט.
לטענתם הרבה מפגשים נגמרים "פחות טוב" בין העירייה לאומנים.
"ציורי קיר- רוב הציורים בעיר לא מאושרים, אין לנו שליטה. אין עדיין מדיניות חד משמעית או ברורה. כיום עובדים על עדכון חזון העיר: לנסות לנסח מדיניות חדשה לאומנות רחוב.
אבל, גם אחר כך לא יהיו לנו תשובות חד משמעיות להכל. האירוע בפלורנטין הוא דוגמא לכך. הכוונה טובה ומיטיבה עם אנשים מסויימים אבל גם פוגעת באחרים (התושבים).
תושבים כותבים תלונות לפניות הציבור, למרות שהאומן לא קיבל אישור מהעירייה – התלונות מגיעות אליה.
צריך למצוא איזונים וזה מאוד מורכב".
דוגמא חיה
גם ציורים מורשים ומוזמנים על ידי העירייה, יוצרים לעיתים קונפליקטים.
דוגמא לכך הוא ציור של רמי מאירי בחוף מציצים. הציור הוזמן לפני כמה שנים על ידי העירייה כדרך להנצחת הסרט והתרבות התל-אביבית. היום החברה והקהילה באזור מתלוננים כיצד מאפשרים ציור כזה של מציצנות לתוך שירותי נשים.
רמי מאירי לא מסכים לשנות את הציור. זה היה משהו שמייצג את ההיסטוריה – האם מוחקים היסטוריה?
ניסו לחשוב עם האומן מה לעשות עם הציור. כרגע שמים שלט שמסביר על הסרט ועל הציור. אבל ארגוני הנשים לא אוהבים את זה.
מנסים למצוא פתרונות
מנסים למצוא פשרות, להקצות מקומות מורשים (פארק גלית) אבל האומנים לא מתלהבים ולא רוצים לצייר ככה.
הקצאה לא מצמצמת ציור על קירות אחרים.
בשנתיים האחרונות נעשה מיפוי של קירות מוזנחים ומחליטים איזה קיר לשקם, מה יישאר לבן ומה מתאים לאומנות.
העירייה הזמינה אומנים מהארץ ומחו"ל לצייר בתשלום.
פתרון נוסף שאומנם לא עלה בכנס אבל קיים היום בעיר הוא ארועי הפופ אפ, בהם מזמינים אומנים לצייר על בניין להריסה. יוצרים מוזיאון זמני הפתוח לקהל ולאחר תקופה קצרה הורסים את הבנין על ציוריו ויצירותיו.
סוג נוסף של פשרה הודגם בכנס על ידי הגברת נור כהן, נציגת חברת "עדן" מירושלים שמובילה את הפרויקט אומנות הרחוב בתלפיות.
"עדן – החברה לפיתוח כלכלי בירושלים", הפועלת להתחדשות עירונית של מרכז העיר, יזמה בשכונת תלפיות את "הקירות" – פרויקט אמנות בינלאומי.
במסגרת הפרויקט, הוזמנו אמנים מובילים מהארץ והעולם ולכל אחד מהם הוקצה קיר ענק ליצירה בלב השכונה. כך, בין המוסכים, המשרדים והחניות, הופיעו ציורי קיר ענקיים, צבעוניים ומרהיבים ביופיים, על קירות של עשרה מבנים ציבוריים ותעשייתיים.
הפרוייקט התחיל בשנת 2018 ומעל 20 אומנים ציירו עד היום.
כיום נראה כי זה מעורר עניין ובעלי נכסים נוספים רוצים להצטרף, קמות יזמויות ופעילויות חברתיות תרבותיות.
המיזם מעודד סיורים של תיירים ואנשים באזור.
אנחנו לא לבד במערכה
הנסיון למצוא פשרה ולספק פתרונות יצירתיים לשילוב בין אומנות הרחוב והרשויות מעסיק ערים רבות ברחבי העולם.
כאמור, קיימת כיום הבנה כי סוג זה של אומנות ויצירה מהווה גורם משיכה, מעודד פיתוח, מעיד על יצירתיות עירונית וסובלנות, ומהווה סמל להתחדשות והתפתחות.
פסטיבלים של אומנות רחוב מתקיימים בערים רבות בעולם ומושכים תיירים רבים.
שכונות עניות ומתפוררות הופכות למוקד עליה לרגל, מה שלעיתים רבות גם יוצר תהלכי המשך כגון ג'נרטיפיקציה מוצאת.
גם לסוגיה זאת יש פנים לכאן ולכאן, אין תשובות חד משמעיות מה נכון ומה כדאי, מה משפר ומה פוגע ובמי.
עצם הדיון על כך הוא כבר הישג משמעותי בעיני.
קונפליקט שלישי - אומנות רחוב והקהילה המקומית
בדיון להלן, חשוב מאוד לקחת בחשבון את עמדות הציבור כלפי אמנות רחוב וגרפיטי.
הידע והניסיון של הצופה משפיעים על השאלה האם הגרפיטי נחשב אמנות או ונדליזם.
אנשים נוטים לפחד מדברים שהם לא מבינים, ובמובן זה את האופי הסגור של הגרפיטי מייצג מידה מסוימת של איום וחוסר ביטחון חברתי.
במחקר על התגובות התרבותיות והחברתיות לאמנות רחוב, נמצא כי למרות שגרפיטי ואמנות רחוב אינם מורשים, שתי פעילויות אלה יוצרות תגובות חברתיות שונות.
באופן ספציפי, אמנות רחוב נוטה לקבל יחס חיובי ואישור ציבורי, ואילו גרפיטי בדרך כלל נתפס כפשע.
מעבר לאיך נתפסת התופעה בכללותה בעיני הציבור והקהילה, קיימות גם סוגיות "קטנות", מקומיות, אשר משפיעות על התגובה והיחס לאומנות הרחוב והגרפיטי במרחב המקומי.
הדוגמא לעיל בנוגע לציור הקיר של "מציצים" בתל אביב מייצגת קונפליקט זה.
בכנס ניתנו דוגמאות נוספות רבות על ידי גב' עינת מנדלסון שוורץ.
אמריקה – שני ציורים שצוירו במסגרת פסטיבל באטלנטה, נמחקו על ידי התושבים ועוררו זעם רב. אחד הציג אישה ערומה, ולתושבים זה נראה פורנוגרפיה, והשני, שכוונת הצייר היתה למחות על הקפיטליזם, נתפס בעיני המקומיים כמפחיד, שטני, דמוני ומאיים.
ציור של ראש עיר בפילדלפיה שצויר בשנת 1995 כאות כבוד לקהילה האיטלקית – "האזרח מס 1 ממוצא איטלקי".
עם השנים הדמוגרפיה בעיר השתנתה, היום חיים שם בעיקר היספנים ושחורים.
האיש המצויר היה גזען, והציור עם הכוונות הטובות הפך להיות מוקד לוונדליזם.
ברלין – אמן מחק את העבודה שלו כי בעל הבית רצה להשתמש בזה להעלות את ערך הבית.
תמונות מגוגל, https://images.app.goo.gl/yUNAASVHLmhE597G7
לונדון – בנקסי יצר עבודה לקראת האולימפיאדה– מחאה על העסקת ילדים באינדונזיה. העירייה שמה על העבודה לוח פיברגלס שלא ישחיתו, ועל אף זאת, העבודה נגנבה בעזרת מסור ודיסק ונמכרה תמורת מילון דולר.
אוסטרליה- אומן רחוב אוסטרלי צייר את הילרי קלינטון בבגד ים חושפני כשדולרים תחובים במותניה. הציור עורר תלונות מצד התושבים.
מועצת העיר הורתה לאמן הרחוב "לושסקס" להסיר את הציור ואיימה שאם לא יעשה זאת הוא יספוג קנס. גם הבעלים של הבניין שעליו הוצג הציור קיבל איום כזה.
האמן, שבעבר כבר צייר על קיר את המועמד הרפובליקני לנשיאות דונלד טראמפ, עדכן בעקבות הדרישה את הציור של קלינטון, כך שגופה "כוסה" לחלוטין בבורקה.
"אם האישה המוסלמית הזו פוגעת ברגשותיך, אז אתה איסלאמופוב קנאי, גזען וסקסיסט", כתב האמן ליד ציור הקיר של קלינטון.
לאחר שבוע כבר נצבע הקיר כולו בשחור.
תל אביב – ציור של האומן יגאל שתיים, בעקבות רצח רבין עבר סאגה של טעויות ומחדלים.
כוסה, ואז נמחק, ואז שוחזר. העיריה, האומן והתושבים בקונפליקט מתמשך, את כל הסיפור אפשר לקרוא פה. הציור נשאר פגוע עד היום ומראה שיש ציורים שנכנסו לנפש של השכונה.
המוזאון ברחוב קורדוברו - תל אביב 2019
תמונות ממוזיאון הרחוב, לפני המחיקה
ופה אני חוזרת לאירוע שהוזכר לעיל – התנגדות תושבי רוחב קורדוברו למוזאון הרחוב שיצר שם האומן טאג.
האומן דיבר בכנס וזה הסיפור שלו:
רובן קרפטיאן יוצר, מעצב ואומן –משתמש בכינוי טאג.
היה במרכז העניינים בסיפור שקרה לאחרונה עכשיו.
האומן משלב בין אומנות רחוב לעיצוב ולחוויית משתמש.
"ברחוב כל הזמן קורה משהו, בתוך זה צריך להעביר מסר. יש לי פחות משניה. יותר משניה – איבדתי אתכם".
יצר הרבה בשכונת פלורנטין כי בילה שם בעבר, אהב את הצבע של השכונה. לטענתו העיריה מרשה, או לפחות מבליגה, והמון ואמנים מתפתחים שם.
עם הזמן הבין שעושה "מוזאון רחוב" – לוקח את האופי של המוזאון אבל שם אותו בחוץ.
יצר חווית משתמש: עבודה ליד עבודה, פרויקט שגדל כל הזמן, נהיה מוזאון רחוב שהפך לאטרקציה. זה עודד אותו להמשיך.
כל יום היו שם המון אנשים, סיורים, צילומים, נתן לו דלק להמשיך.
ואז צבעו לו את העבודות – השחיתו אותן.
גם קודם השחיתו אבל זה הפעם זה היה ייחודי כי מחקו את החלקים שמסמנים אותו – הלוגו, השם של התמונה.
השיא היה בערב אחד בו השאירו לו מכתב על אחת היצירות: "מתנצלים על ההשחתה אבל נמאס מהסיורים והרעש, לא על חשבוננו".
הנושא עלה מיד לכותרות.
טענו נגדו: אתה לא שאלת את התושבים, למה שהם ישאלו אותך?
אם שמת בלי רשות מה אתה רוצה מהם?
רובן טוען כי יש פה צביעות – "משתמשים בנו אומני הרחוב – בעלי העסקים, העירייה, כולם נהנים ממה שאנחנו עושים".
אבל לנוכח דברים הוא מחק את כל העבודות ברחוב. 30-40 יצירות. ואף כתב מכתב המתנצל על הרעש.
רובן ממשיך וטוען כי: "לא מבינים בארץ את הכח של אומני הרחוב. הבעיה היא לא אני, הצביעות גדולה מאוד. מאוד מהר ציירו אחרים על כל השטחים הלבנים של המחיקה. תמיד יגיע מישהו אחר… אנחנו לא וונדליסטים, אנחנו נכס לשכונה. אין מה להילחם, תמיד יבואו עוד".
עוד קצת על האומן אפשר לראות בסרטון הזה:
וזה מוביל אותי ישירות לקונפליקט הבא.
קונפליקט רביעי: גרפיטי ותיירות
הממשק הזה הוא למעשה התחום בו אני מתמקדת בעבודת החקר שלי. איך הפכה תופעה שולית, לא חוקית, יצירתית אך לא קונבנציונלית, למוקד משיכה תיירותי בכל רחבי העולם.
מהמחקר בתחום עולה כי אומנות רחוב כאטרקציה תיירותית מהווה מענה לדרישות השוק התיירותי למוצר חדש, מסקרן, מעניין, שאינו קונבנציונלי, המספק הן את הצורך של התייר בעניין, למידה וחידוש והן את הצורך של מפעילי התיירות בפיתוח מוצרים חדשניים המספקים מענה לדרישות התייר המודרני.
התפתחות נישה תיירותית, עירונית, אלטרנטיבית המתמקדת בסיורים העוסקים באומנות רחוב וגרפיטי ומתרחשים על פי רוב מחוץ ל"נתיב התיירות המוכה", היא חלק בלתי נפרד ממאפייני התיירות המודרנית והפוסט מודרנית.
"סיורים תיירותיים בעקבות אומנות רחוב וגרפיטי" בישראל, וכפי הנראה גם ברחבי העולם, החלו דרכם לפני כעשור, בעיקר על ידי בעלי עניין מתחום האומנות וההדרכה, אשר רצו לחשוף את הז'אנר האומנותי הזה כתחום נוסף של סיורי אומנות, או כתת נישה בתחום זה.
גם בארגון התיירות העולמי (UNWTO) קיימת התייחסות לתחום זה:
"אמנות רחוב זוכה להכרה יותר ויותר ככלי תיירותי שמוצג באמצעות מגוון דוגמאות של תערוכות אמנות רחוב בעלי אופי קבוע וארעי המיועדים למבקרים באזורים רבים".
"מלבד הערעור הברור של ביטוי אמנותי, הסיבה העיקרית מאחורי האטרקטיביות של אמנות הרחוב ככלי תיירותי היא שברוב המקרים היא מחזיקה באלמנט של סיפור, אלמנט של נרטיב".
מאז ראשית המאה הזאת, אמנות הרחוב התפתחה כחידוש עירוני והשתלבה במסלול תיירותי אלטרנטיבי, המיוצג גם בספרי הדרכה תיירותיים.
גרפיטי מוביל תושבים ותיירים לחוות את האווירה היצירתית והתוססת של העיר. יתר על כן, אמני הרחוב מנגישים את יצירות האמנות לציבור במקום להפריד אותן באזורים ייעודיים כגון מוזיאונים וגלריות . במקומות רבים, אמנות הרחוב הפכה לאטרקציה תיירותית ותפאורה מבורכת של קירות פאבים, בתי קפה וחנויות. תמונות של אמנות הרחוב משמשות לחומרי קידום תיירות. פעילויות מסוג זה עשויות לספק מוצרים תיירותיים משלימים, במיוחד ביעדים עניים במשאבי תיירות. באזורים עירוניים הופיע מרחב תיירותי חדש המהווה סמל של מודרניות, אופנה, מעשיר את העיר באופן מהותי ומעלה את קרנה.
הן פרויקטים של ציורי קיר למטרות תיירותיות והן ציורי קיר אשר לא צוירו למטרות תיירות יצרו נישה זו של "תיירות ציורי קיר". נישה תיירותית המורכבת מביקור במקומות ויעדים עם ציורי קיר ועבורה פותח מגוון רחב של סיורים מאורגנים ומוצרי תיירות.
בתיירות העכשווית, הספקטרום של נכסים חדשים המתפקדים כאובייקט של עניין תיירותי הולך ומתרחב.
מקור פעילויות הקשורות לאמנות רחוב, אומנות עכשווית, תעשייה יצירתית וכל מה שמכונה "מחוץ לתרבות" מתאימות לתחום הפוסט-תעשייתי של עולם התיירות ומהווים חלופה לתרבות המיינסטרים.
אתרי אמנות רחוב מציעים אתגרים מתוחכמים עבור תיירים הבורחים מן המסלול המוכה.
הסיורים הם המטרד?
ופה אני מתחברת בדיוק למה שכתבתי בסעיף הקודם.
בכנס אמרה באומץ רב מדריכת סיורי אומנות רחוב:
"הוא (טאג) לא אשם, הוא לא הטריד, הסיורים הם אלה שיצרו את המטרד, הסיורים של העירייה הם אלה שנכנסים עם המיקרופון. הסיורים ימשיכו לעבור שם זה מסתדר טוב גאוגרפית. הבעיה היא המיקרופון שלא מתאים שם. צריך לחשוב על התושבים שגרים שם".
את הכתבה על כל מה שקרה ברחוב מוזמנים לקרוא בקישור הזה.
לא בטוח שהבעיה היא רק המיקרופון שמפריע ללא ספק.
מדובר ברחוב קטן, שקט, שהפך למוקד עליה לרגל. בכל שעות היום ובכל ימות השבוע. לתושבים המקומיים זה בהחלט יכול להוות מטרד.
תושבים בדרום תל אביב טוענים כי:
"יש כמה דברים שמפריעים בתיירות המשגשגת בשכונה: התחושה שאנחנו מקבלים לאחרונה היא שהשכונה אינה מיועדת לאנשים שגרים בה אלא שזו תפאורה, ואנחנו סטטיסטים בסצנה אמנותית שאין לנו קשר אליה".
"משהו בסיורים גורם לי, כתושב השכונה, לחוש כמו חיה בספארי".
כמו לכל דבר, גם לסיורים הללו יש היבטים לכאן ולכאן.
יש בהם המון דברים טובים, שמוסיפים עושר גדול לשכונה ולתושבים, לעיר ולאומנים, לסביבה ולקהילה.
אך יש בהם גם קושי, בעיקר כלפי תושבים ובעלי נכסים מקומיים שחשים לעיתים מנוצלים או מופרעים בשגרת חייהם.
המחקר האקדמי בנוגע לתעשיית התיירות המתמקדת בסיורים מודרכים בשכונות עוני בשולי העיר המודרנית עדיין בחיתוליו.
זוהי תופעה ההולכת וצוברת תאוצה בשנים האחרונות וככזאת מייצרת תוצאות בשטח ומעלה שאלות הדורשות חקירה ומענה מתוך הבנה מעמיקה-
את מי משרתת תעשייה זו?
למי היא תורמת ובמי היא פוגעת?
האם בשם היצירתיות והעכשוויות מותר לפגוע בתושב מקומי ובנכסיו?
מי קובע את גבולות המוסר בין טוב לרע ומי אוכף אותם, אם בכלל?
האם אומן הבוחר לצייר ברחוב באופן לא חוקי זכאי לחשיפה והאדרה?
האם זוהי מטרתו בבוחרו דווקא ליצור תחת מעטה אנונימיות וחתרנות?
ובעיקר, האם וכיצד ניתן לפתח את המטרה המבורכת של עידוד ופיתוח שכונות עניות על תושביהן, בעזרת כלי תיירותי? או שמא עצם הגדרתם כנישה תיירותית בהכרח תהפוך את אותן שכונות ואותם תושבים ואומנים לכלי שרת בידי הרשויות ובעלי ההון?
עוד על הנושא הזה תמצאו בפוסט "גרפיטי ותיירות גרפיטי".
אז טוב?
אז רע?
כל אחד וטעמו, כל אחד וטיעוניו.
בעיני מה שחשוב זה שמדברים על זה.
שלא רק מוחקים וקונסים.
שכולם, כולל כולם, מבינים שיש פה משהו חשוב, תורם, חלק בלתי נפרד מהמרחב בציבורי, שאומנם לא תמיד מתאים לכולם אבל ללא ספק קיים ונשאר על המפה.
לקריאה נוספת
פה תמצאו פוסטים נוספים בתחום גרפיטי ואומנות רחוב במחקר התיירותי.
עוד שכתבו על אומנות במרחב ציבורי:
תמר גרינברג – אמנות במרחב הציבורי
ניני אטלס – חשיבות האמנות במרחב הציבורי
את כותבת מרתק כרגיל ועל נושאים שמעניינים אותי באופן אישי. אני אוהבת שאת מנגישה לנו מידע מכנסים..תמשיכי, תמשיכי…. מתי מגיעים לשמוע אותך מרצה?
תודה מיכלי… יבוא יום.. בינתיים אספר לכם על הרצאות של אחרים.
איזה מזל שהכנס עלה אצלך בפיד והלכת וסיכמת עבורנו בכישרון. עלו פה הרבה נקודות למחשבה. לדעתי מה שמשקף הכי טוב את המצב היום הוא אחד השקפים של ענת מנדלסון, שבו יש גבול בין אמנות רחוב לגרפיטי, אבל למעשה מראה שאין גבול. זה היינו הך.
תודה מלי. הגבולות, אם קיימים, אכן מטושטשים מאוד. יש הרבה נקודות למחשבה והמון שאלות פתוחות. אבל לפחות מדברים על זה…
עינת איזה פוסט מעניין! מאוד אהבתי את הדוגמאות הרבות. כבר הייתי בשני סיורי גרפיטי (אחד בפלורנטין ואחד בברלין) אז חלק מהסוגיות עלו גם שם – בעיקר לגבי ההתמסחרות וסוגיית האם זה בכלל חוקי לצייר כשהעירייה מעלימה עין. מניחה שגם זה כמו הקורקינטים השיתופיים יהיה חייב לעבור הסדרה בשנים הקרובות, עם עליית הפופלאריות של זה בזכות האינסטוש 🙂
תודה כרמל. באמת מעניין אם יגיעו אי פעם להסדרה, ומה יהיו תוצאותייה. כפי שראית גם הממונים לא ממש רוצים להסדיר הכל, בינתיים לפחות.
תודה על פוסט מקיף וחשוב. הנושא – מרתק אותי ביותר כבר שנים. אני מתלבטת האם עצם המחקר עושה לו טוב או לא. הרי מדובר בתרבות לאומתית, שמטרתה מחאה ונראה לי שקשה מאוד להכניס אותה למסגרות כלשהן. ההיבט של הגרפיטי, בעיניי הוא קודם כל חברתי ורק אחר כך אמנותי. וברגע שהוא נע לכיוון המיינסטרים, שהוא מרצה את התיירים ופרנסי העיר – הוא איבד מהמהות שלו. לעומת זאת ציורי הקיר – מיורל'ס, הם נושא לגמרי אחר. הם המוזיאון שיצא מן הכתלים ועבר לרחוב. הוא משמש לא פעם כלוח מודעות, כמקום בו מוסרים מסר לתושבים והתושבים לעולם, לכן, במקומות רבים בעולם הקדישו מחשבה על עמידות הציורים האלה לשנים רבות – למדו טכניקות והשתמשו בחומרים מתאימים כדי שלא יישחקו. יש ציורים לא מעטים שזוכים לרסטורציה מדי כמה שנים (מעניין להשוות את הלפני ואחרי – לא תמיד חד הם). ויש כמובן את ההיבט החשוב של מה זה עושה לתושבים – מקובל לחשוב שכששכונה הופכת לטרנדית, נכנסים עסקים חדשים, מגיעים תיירים וסיורים וקרנה של השכונה עולה – אבל מן הסתם התושבים המקוריים מאבדים את יכולתם לגור בה בגלל המחירים. כלומר, אין טוב בלי רע ואין דעה נחרצת. כצרכנית של תרבות רחוב – אני ודאי לא ארצה שתפסיק, אבל הייתי שמחה אם היתה חוזרת לפרופורציות.
תודה רבקה על התגובה המעמיקה. בנושאים רבים מסכימה איתך, אבל חשוב לי להגיד שלדעתי הקו המפריד בין גרפיטי ככתובת מחאה לבין ציורי הקיר לא תמיד מאוד ברור וחד משמעי. אני חושבת שהמחקר והדיון על הנושא דווקא חשוב מאוד, גם אם קשה להכניסו למסגרות ברורות, כמו הרבה תופעות חברתיות אחרות. ההיבט של התושבים המקומיים חשוב מעין כמוהו. אכן נמצא כי לתושבים רבים הפיכת השכונה לטרנדית ומבוקשת עושה בעיקר נזק, הן מבחינת תופעות של ג'נרטיפיקציה ודחיקת התושבים המקומיים החוצה והן מבחינת תחושת הזהות המקומית שאובדת. אני מאמינה שכיום הנושא אכן מאוד טרנדי ויבוא יום והוא יוחלף בטרנד אחר, אבל גם לטרנד החדש, מן הסתם, יהיו היבטים לכאן ולכאן.