חומות של תקווה – עכו אחרי פרעות מאי 2021

הנקודה הזאת עלתה שוב ושוב בביקור בעיר.

ההבדל בין פיתוח על ידי גורמים חיצוניים בעלי הון, לבין פיתוח ויזמות של התושבים המקומיים.

מחד, עולה באופן ברור וחד משמעי, כי כל היזמים שבאו לעיר עשו זאת עם המון רגישות ומתוך תחושת שליחות ורצון טוב.

כולם שילבו בעסקים שלהם עובדים מקומיים, יצרו שיתופי פעולה מצליחים ויחסי שכנות וחברות אמתיים וכנים.

מאידך, התחושה של המקומיים כי אדמתם נשמטת מתחת לרגליהם, כי משתלטים להם על מרחב המחייה, משנים את מהות ואופי חייהם – כל אלה בעבעו מתחת לפני השטח והתפרצו בגל גדול של מחאה לא לגיטימית באירועים האחרונים.

נכון שיש דוגמאות בעיר לעסקים של מקומיים שמאוד הצליחו, כמו הסוויטות המרהיבות של זידאן, המלבי של תינא, המסעדה של סעיד או החמאם של גאטס.

אבל המאסה העיקרית של עסקי התיירות המשגשגים בעיר הם בבעלות של יהודים, רובם הגיעו לעיר מבחוץ, התאהבו בה והקימו בה את העסקים שלהם.

נראה כי הצורך בהשקעה וסיוע לעוד תושבים מקומיים בפיתוח עסקים דומים מחויב המציאות.

הסיוע הנדרש הוא כמובן כלכלי ועסקי, אבל גם מהותי. חינוכי. יזמי.

שהתושבים המקומיים ירגישו שהעיר נשארת שלהם והם אלה שמצליחים בה.

כמה פרנסה שלא תהיה לתושבים כשכירים וכעובדים בעסקיהם של אחרים, לא תפצה על תחושת גזל והשתלטות חיצונית.

חשוב לציין שזוהי תחושה סובייקטיבית שלא תמיד מעוגנת במציאות הפיזית, אבל היא קיימת ומייצרת תסכול וכעס.