מחאה נוסח איראן - החיים לא סוכר!
"מאות עובדים מתעשיית הסוכר האיראנית התבצרו אתמול (יום שישי) במסגד בעיר שוּש שבמחוז חוזסטאן שבדרום-מערב המדינה וקראו "מוות לרודנים". זאת, במחאה על כך שמשכורותיהם לא שולמו כבר כמעט שבועיים – מאז כניסתו לתוקף של גל הסנקציות האמריקניות האחרון. על פי הדיווחים בכלי התקשורת הערביים, עובדי מפעל קנה הסוכר "האפט תאפה" כיתרו את אימאם המסגד תוך שהם קוראים קריאות נגד משטר האייתולות. במקביל, מאות אחרים הפגינו במטה החברה. שוטרים פיזרו את ההפגנה."
(פורסם ב ynet 17.11.18).
כנראה שהחיים בשוש, הרי היא שושן הבירה, הם לא רק שמחה וצהלה. אפילו תעשיית הסוכר בקשיים.
אז מה עושים? יוצאים לרחובות ומוחים.
מציירים, כותבים ומייצרים מציאות אחרת.
לכבוד פורים יצאנו, אני וכמה מחברותי האמיצות ביותר, לחפש את איראן האחרת.
ומצאנו. לא תאמינו מה מצאנו.
לפעמים אפילו עדיף שלא תאמינו, כי לא הכל הכי נאמן למציאות, ולא הכל אפשר לבדוק ולאמת, אבל חלק ממש קיים.
המציאות הבועטת של איראן 2019.
מוזמנים להחליט לבד מה נכון יותר ומה פחות…
ככה זה במדינה שהיא, איך נאמר, קצת מטורללת.
מחאה ממסדית
גרפיטי ואמנות רחוב אינן תופעות חדשות וזה לא פוסח גם על המחאה באיראן. מאז ימי המהפכה האיסלמית שימשה אמנות רחוב ממסדית ככלי לביטוי מחאה פוליטית – בדרך כלל נגד ארה"ב.
וגם פחות ממסדית
האומנים האירנים מרססים את קירות טהראן בצבעים מלאי חיים, מביעים התנגדות לעוולות חברתיות עם פרובוקציה חזותית ומפרים את החוק עם אמירותיהם האמנותיות.
האמנות העירונית נמצאת במגמת עלייה באיראן הודות לאמנים שעבודתם הציבורית בודקת את המצב החברתי והפוליטי של המדינה.
המון מידע והמון תמונות מצאתי בכתבה באתר "הכל שקרים". בחרתי כמה. לעוד דוגמאות כנסו לכתבה. היא ממש מענינית.
בסוף, כולם רוצים שלום
האמנים העירוניים של טהראן פועלים ללא הרף, מסרבים בעקשנות להשתיק את קולם. חזיונותיהם מדגימים את הדיכוטומיות של חיי היומיום באיראן: נושאים של מלחמה ושלום, עוני ואי-שוויון, זהות תרבותית ועוול חברתי. אמנם אין תנועה מאורגנת מכל סוג שהוא, וכל העבודה נמחקת מהקירות בתוך שעות מיצירתה, אך אמנים צעירים אלה מפגינים מסירות מדהימה למשימתם – מה שלא יהיה. (מתוך האתר World tourism)
סמסמאות המחאה – מה הן אומרות?
"נבירה בכמות הנכבדה של הסיסמאות, הציורים וההדפסים העולה ברשת, מספרת את סיפורו של העם האיראני המשוסע. לצד סיסמאות של אנשים התומכים במשטר ומרססים משפטים כמו "איראן תמיד תהיה אומה לוחמת!" או "נקבור את כל מי שיעיז לפלוש לאיראן!" ניתן למצוא אחרים המבקרים אותו.
על קירות בית ספר תיכון ליד כיכר אזאדי "כיכר החירות" מופיעות המילים הבאות: "No Rahbar, No Akbar, No Antar". להלן התרגום: משמעות המילה הראשונה בפרסית (ראבאר) היא השליט העליון – חומייני. פרוש המילה השנייה (אכבר) – מילת התפילה המתארת את אללה הגדול והמילה השלישית – אנטר, היא כינוי "החיבה" של הצעירים הטהרנים לאחמדינג'אד ומשמעותו – קוף. דוגמא בוטה יותר אפשר למצוא מתנוססת בכיכר ואלי ואסר, שם על כרזה ממשלתית גדולה שעליה התנוסס המשפט הבא: "אחמדינג'אד: החופש שקיים באיראן לא קיים בשום מקום אחר בעולם", הוסיף אנונימי מתחתיה את המשפט "החופש להרוג".
מי שעומד מאחורי השינוי המהותי שעוברים קירות טהרן הוא בעיקר הקולקטיב האורבאני קולאה שהוקם ב-2003 והצליח במשך ארבעת השנים שלאחר מכן להשתחל לדפי הזהב של טהרן, שזה בעצם שיא הקונצנזוס. מהפך שכזה במונחים איראנים הוא בהחלט לא דבר שאפשר לזלזל בו.
הגרפיטי רובו כתוב באנגלית, והוא מעביר אימאז'ים הנתפסים כמערביים, ולתכניו, גם אם הם מעמידים את העיצוב הגראפי כראשון במעלה, עדיין יש חשיבות פוליטית לא מבוטלת. מייסדת הקולקטיב, האומנית הגראפית, קארן ראשאד, מעידה באתר הבית של הסטודיו, שהדרך למהפכת הרחוב הייתה לא פשוטה ומונה מספר סיבות להתאקלמות הקשה של סצנת הגרפיטי בטהרן.
ראשאד מציינת את אי היציבות שאפיינה את חיי תושבי איראן לאורך המהפכה ולאחר מכן מהמלחמה המתישה עם עיראק, מצב שלא אפשר מרחב יצירה נורמאלי. כמובן שהיא מציינת גם את הפחד מהשלכות של מה שיכול היה להיתפס כפשע, על אף העובדה, שעדיין אין חוקים המגבילים גרפיטי באיראן. עוד מציינת ראשאד את אי היציבות הכלכלית בשנים האחרונות באיראן ככזו שהשפיעה על תפיסת האוכלוסייה האיראנית את התרבות שלה. לסיום היא מציינת את העובדה שרק בתחילת שנות ה-80 החלה איראן להיות מושפעת, בין אם התכחשה לכך ובין אם לאו, מתהליכי תיעוש ויצור המוניים שהובילו בהכרח להשחתת המרחב הציבורי והפקעתו לצורכי פרסום, תהליך שאפשר לתושב האיראני לזהות את השימושים במרחב הציבורי.
(אייל ויזר, מעריב 2007)
האומן המפורסם מסתתר
אחד מאומני הגרפיטי המפוסמים ביותר של אירן הוא A1one.
ניתן לקרוא ראיון איתו כאן.
ויש לו גם עמוד פייסבוק, שם נכתב:
A1one התחיל לעשות את שרבוטי הספריי הראשונים שלו על הקירות של טהראן בשנת 1995, אבל רק בשנת 2003, בחר אמנות רחוב כאמצעי התקשורת האמיתי שלו על גבי הקירות של טהראן. מלבד יצירותיו במולדתו, A1one השאיר את הסימנים שלו גם במדינות רבות אחרות כמו הודו, אוסטרליה, איטליה, גרמניה, צרפת, צ'כיה, קובה ועוד.
לאחר שנחטף על ידי אנשי המודיעין של המודיעין האיראני, ונחקר במשך כמה ימים, לא נותרה לו ברירה אלא לחיות בגלות. הוא נפרד ממשפחתו מתגורר כיום באירופה, ומשם ממשיך את פעילויות האמנות שלו בחלל סגור!
הוא זה שנחשב פעם "לאדם שהביא את הגרפיטי למזרח התיכון".
עצוב!
זה קיים בכל מקום
ניתן לסכם ולומר כי גרפיטי ואומנות רחוב קיימים בכל פינה בגלובוס.
עם זאת, כדי להשאר בחיים, אולי עדיף לא לעשותם דווקא בשושן – טהראן- איראן.
נראה כי מימיי אחשורוש ועד ימינו אנו, השליטים באיראן ידעו להשתמש בדרכים לא הכי נעימות כדי לשלוט על עמם ולמגר כל סימן להתנגדות.
מזלנו שמרדכי, אסתר ושאר החבר'ה, עזרו לנו להקים ארץ נהדרת שבה, עדיין, ניתן לצייר גם על הקירות.
עוד קצת על הגרפיטי בשושן
זיוה רענן, חברתי האמיצה מהבלוג "שמתי לב" כותבת :
שכונת החופש האנרכיסטית בלבה של שושן
בלב שושן, ממש מתחת לאפם של פרנסי העיר, התפתחה שכונה עם רוח אנרכיסטית של ממש. מותר לעמוד שם על רגל אחת באמצע הרחוב בצהרי היום ולקרוא בקול יחי החופש. נשים יכולות להפוך את החיג'אב למטפחת ולצאת בריקוד. קירות הבניינים מלאים בציורי גרפיטי מלאי משמעות. דוגמאות למסרים חתרניים הצועקים מן הקירות: "מותר לאכול פופקורן ברחוב" או "הצמחת קרניים זו זכות יסוד". המשטרה אינה עושה דבר מתוך חשש שהפסקת הפעילות תצית מהומות.
הכל התחיל מיוזמה של כמה מחבריה של נדא, הצעירה שנהרגה במהומות ב-2009, להקים לה פינת זיכרון הרחק מעינו הפקוחה של המשטר בטהרן. העיר שושן התאימה למטרה כמו כפפה ליד. סביב פינת הזיכרון הצנועה החלו ציירים אנונימיים לצייר על הקירות מתוך הזדהות וכמיהה לחופש. ציירים נוספים ראו כי טוב והצטרפו ליזמה, ודמותה הפופולרית של נדא שימשה השראה. את רוח השכונה מבטא בצורה הטובה ביותר המשפט הבא, שמפאת הזהירות המתבקשת נחרט על הקיר בכתב יתדות: "כאן מותר לעשות הכל, בתנאי שלא עוברים על חוקי חמורבי".
רוצים את המדריך המקיף לטיולים בשושן?
אם קיבלתם חשק לצאת לתור יעד חדש, מרתק ויחודי, כנסו למדריך המלא ותקבלו את כל המידע הדרוש:
"המדריך המקיף למטיילים בשושן הבירה"
קצת ממה שאחרים ראו בשושן:
שושן הבירה עם ילדים – אטרקציות, מסלול והמלצות
בעקבות הסצינה הקולינארית בשושן הבירה
עשר המלצות לחופשה בשושן עם מתבגרים
בקיצור – כל מה שאתם צריכים לדעת לטיול הבא שלכם.
כדאי להציץ!
אולי פעם
אולי פעם, יבוא יום ונוכל ללכת לראות את כל היופי הזה בעצמנו.
עוד יבוא שלום עלינו ועל על כולם.
אמן!
וחג פורים שמח ומבדח.
רשומה משובחת ומעלה! חלקה עוד ילמד בבצלאל של שוש וחלקה האחר (הגדול יותר) ראוי לו שיהיה כרשומה פלאית בפני עצמה. אהבתי !! בשם חמוראבי הגדול דריווש וב"ב ובשמי – מודים לך
תודה לכם. זה באמת מסקרן מה שקורה שם. אולי עוד נגיע לראות.. נפגש בטברנה
עינת, זה פוסט מעולה, מרתק, מסקרן וכתוב נהדר. אהבתי גם את התוספת של זיוה, ביחד הבאתן זוית חדשה על שושן ועל תרבות אלטרנטיבית באיראן.
תודה מיכל. מסתבר שאירן יעד ממש מעניין
עינת, תודה לך על המחקר המעניין הזה. את יצירותיהם של icy & sot ראיתי לפני כמה שנים ברשת ומאוד סקרן אותי לדעת קצת רקע על פעילותם, והנה את באת. שמחתי להצטרף ולכתוב קצת פייק כיד הדימיון.
תודה זיוה. נראה שגם איראן מספקת אומנים מוכשרים ביותר. תודה שהצטרפת אלי לטיול אלטרנטיבי בשושן
כתוב נהדר, מעניין ומוסיף ידע.
תודה רבה גילי
שמחתי לטייל איתכן בדמיון.
פוסט מרתק ביותר,נכתב בצורה קולחת,משעשעת,ומעניינת.
כל הכבוד.
תודה סביונית. גם אני נהנתי לטייל שם. מקווה לחזור יום אחד….
בוקר טוב עינת
אבתי להכיר את ציירי הגרפיטי באיראן. כתבה מעניינת מאד. כבר ראיתי מספר סרטוים על הנופים שם והארכיטקטורה כך שזו בהחלט מדי מסקרנת והלווכי זתפתח עבורנו ביום מן הימים. תודה על פתיחת הצוהג לשם.
תודה רחל. הלוואי שנזכה להגיע ולראות במו עינינו.
אומנות רחוב תמיד מרתקת אבל כשזה מגיע לאירן זה מרתק אפילו יותר. תודה על פוסט משובח
תודה יערה. גם אני מצאתי עניין והופתעתי ממה שקורה שם.